על המהפכה השקטה של שנת תשנ''ו: כללי הכתיב החסר וכללי הפיסוק של האקדמיה ללשון העברית 

| מבוא לכללי הכתיב והפיסוק של האקדמיה ללשון העברית, משנת תשנ"ו

בשנת תשנ"ו פרסמה האקדמיה ללשון העברית חוברת מיוחדת בסדרה "לשוננו לעם", ובה המליצה על כללים חדשים, ובהם כללי הפיסוק וכללי הכתיב המלא חסר הניקוד. הוצעה מגמה להמעיט ככל האפשר בפיסוק, והוגדרו עקרונות חדשים לשימוש ב"כתיב מלא חסר ניקוד".

לפיסוק נוגעות שתי המלצות חשובות שיש בהן משום שינוי מובהק של כללים ישנים. האחת היא השינוי בעקרון השימוש בפסיקים. לדוגמה, בעבר היה מקובל לפסק את המשפט הבא כך: "הוא התרומם בקושי, ונוכח עד מהרה לדעת, כי הרים אלה שהוא מצוי בהם שונים תכלית השינוי מישימון הסלעים הקודם" (מיכאל אנדה, הסיפור שאיננו נגמר, תרגמה חוה פלץ, לדורי ללא תאריך). היום היינו מוותרים על שני הפסיקים הללו.

עוד המלצה חשובה הייתה לוותר על מקפים במקומות רבים שבעבר נהגו להשתמש בהם, ובייחוד בסמיכויות. דוגמה: "תחנת-המשטרה היתה בניין עגול ואדום כמו משרד-דואר ויקטוריאני וכל-כולה חדר-תורנות קטן ושני תאי-מעצר אפלים ומיוזעים, חנוקים ונוראים בליל-הקיץ ההוא" (לורנס דארל, בלשאצר, בתרגום אהרון אמיר, כתר 1988). כיום נוותר על חמישה מהמקפים האלה, ואולי על כולם (אבל היינו מטילים פסיק לפני "וכל-כולה").

לעניין הכתיב המליצה האקדמיה לייצג את העיצור Y בשתי יו"דין, את העיצור V בשתי וי"וין, ברוב המקרים. לכאורה זה כלל שנוח להחיל אותו, אבל כשמגיעים לפרטים רואים שלא הכול כל כך פשוט, וגם לא כל הצורות האלה נעימות לקריאה, ולדוגמה: בעיניי, למדיי, [שינוי] מידי (ולא מיידי), סוגיה אבל סוגיית, אופייה, גלויה אבל טווייה, ועוד ועוד. בחתירה להאחדת הכתיב של גזירות שונות של מילים מאותו המקור החליטו גם להמליץ על צורות כמו זיכרונות אבל דמיונות, אבל נשארה ההבדלה בין ריאיון ובין ראיונות.

זו הייתה טלטלה רצינית לכותבי טקסטים תקניים בעברית כיוון שעקרונות וכללים מחייבים שהיו נהוגים עשרות שנים שונו לפתע. עורכים ומתרגמים עתירי ניסיון נאלצו ללמוד שיטה חדשה. בתהליך זה יש קושי כפול, לא רק מפני שבמצב כזה כל אדם בעל ניסיון מקצועי ארוך נדרש למחוק מהלקסיקון שלו כללים שבהם השתמש שנים רבות, אלא גם מפני שהעניין לא רק טכני, אלא גם אסתטי, אפילו אידאולוגי. למי שרגיל לכתוב: "אמא כעסה מאד על דני, ואמרה לו: לעולם אל תדבר אלי במלים כאלה!" צורם לעין, ממש נראה מכוער, לכתוב: "אימא כעסה מאוד על דני ואמרה לו: לעולם אל תדבר אליי במילים כאלה!"

וכמו כן קבעה האקדמיה כמה כללי תעתוק מלע"ז, שבהם ישנם אחדים המעוררים מחלוקת. למשל יש כלל מסובך למדיי שעל פיו צריך להבחין בין מילים דוגמת אינטגרציה וקומוניקציה (יו"ד אחת לפני הה"א) ובין מילים דוגמת אנרכייה ואינטלגינצייה (שתי יו"דין לפני הה"א) (ובדומה להן אפילו אוסטרייה ואנגלייה). זה כלל מפרך למי שאינו עוסק בתחום יום-יום.

כלל נוסף קובע שאם המקור של המילה הוא בהברת eu היוונית, היא תתועתק כך: אירופה, איקליפטוס, ניטרלי, נירוטי, ניטרון. אבל למשל מדרג הוא הייררכייה. רבות מהצורות הללו נראות למשתמשים (ובהם גם מקצועיים) בלתי-קבילות בעליל...

ומתי נשתמש בזוג וי"וין לייצג את ה-V ומתי לא? איך נראים לכם הטלוויזיה והאוניוורסיטה, הרלוונטי, הטריוויאלי והפרספקטיווה, בהשוואה לטלביזיה והאוניברסיטה, הרלבנטי, הטריביאלי והפרפסקטיבה?

כלל נוח יותר לרוב הקוראים הוא ההמלצה להימנע משימוש באותיות אהו"י בתור תחליפים לתנועות במילים לועזיות. לכן: רציונלי, מטפורה, נרטיב, נאו-קלסי, אידאולוגי, תאורטי, וכדומה, ולא ראציונלי, נראטיב, מטאפורה, ניאו-קלאסי, אידיאלוגי, תיאורטי, וכן הלאה. גם המלצה זו אינה מקובלת על הכול, ורבים מעדיפים לתמוך את הכתיבה העיצורית של העברית ביו"דין והאל"פין האלה, ובייחוד במילים אחדות כגון מוזיאון, קלאסי, אידיאולוגי, ואחרות.

אלו רק אחדות מהדוגמאות הרבות הממחישות את העובדה שדומה שאי אפשר להשתלט על סוגיית הכתיב בכמה כללים אחידים ופשוטים: כדי להתמצא במבוך הזה צריך די הרבה ידע, וספק אם השיטות האלה יכולות להתקבל על דעת הכלל. ימים יגידו, ובינתיים יש פרנסה לעורכי הלשון, כי רוב הציבור אינו יכול לעמוד בגזרה וללמוד את כללי הכתיבה של לשונו, ואפילו הוא רהוט, אפילו הוא דובר אותה כלשון אם, ספק אם הוא יכול להגיש טקסט תקני למשל בעבודה אקדמית, קל וחומר לפרסום פומבי.
|