מהתקנה (כתיב ופיסוק) וליטוש (תיקוני סגנון) עד עריכה יסודית (התערבויות של ממש) בתהליך העריכה הלשונית 

עריכת ליטוש

תקציר: לכאורה כל אדם משכיל ומיומן במידה סבירה אמור לדעת לכתוב בלי שגיאות כתיב ופיסוק. למעשה מצבו של כותב העברית ייחודי, בעיקר בגלל השינויים שהציעה האקדמיה ללשון העברית בשנת תשנ"ו בכללי הפיסוק ו''הכתיב המלא חסר הניקוד''. לכן כיום רוב הטקסטים המיועדים לאקדמיה, להוצאה לאור ולעיתונות מצריכים עריכה מקצועית.


בשנת תשנ''ו פרסמה האקדמיה ללשון העברית חוברת מיוחדת בסדרה "לשוננו לעם" ובה הוגדרו עקרונות חדשים לשימוש ב"כתיב מלא חסר ניקוד". כמו כן הוגדרו עקרונות חדשים לפיסוק, שעיקרם המלצה להמעיט ככל האפשר בפיסוק והנחיות מדויקות לשימוש בסימני הפיסוק. ההיגיון שבשיטה הוא שמטבעה העברית, להבדיל משפות אירופה, ניתנת לקריאה רהוטה גם עם פיסוק מעטים.

כתיב
בענייני כתיב פורסמה רשימה מדויקת של כללי "הכתיב המלא חסר הניקוד", ובה דברים שלא כל אדם מן השורה יכול לנחש. בלי להיכנס לעודף פרטים, די להתבונן בכתיב של המילים האלה בשביל להבין שכמעט מן הנמנע שמי שאינו לומד את התחום בעיון, לא ידע את פשר הבחירות הללו, או לפחות חלקן:

תיאור השיטה כרוך בעניינים תאורטיים;
בגרמניה ובאוסטרייה דוברים גרמנית;
הבעיה הייתה באפייה של בעלת המאפייה;
בחברה תקינה צורכי הציבור קודמים לצרכים של המנהיגים;
פרטי ההסכם רשומים בקובצי המערכת;
יש הבדלים יסודיים בהייררכייה של הסמכויות במונרכייה ובדמוקרטיה.

להבנת העיקרון יש ללמוד כמה כללי כתיב ותעתיק, שאחדים מהם אינם מסוג הדברים שכותב מן השורה מתמצא בהם ואחדים מעוררים מחלוקת אף בקרב עורכים מקצועיים. למשל לא כל כותב מיומן בהבחנה בין קמץ קטן שמקורו בצורת היסוד של המילה (דוגמת אנייה) ובין כזה שהוא תולדה של קיצור תנועה, למשל בגין התרחקות הטעם (דוגמת כותלי [הבית]). כך נכון גם להבחנה בין העיצור יו"ד שבין עיצורים לעיצור יו"ד הסמוך לאם קריאה (ולעניין זה צריך למשל לדעת שה"א עם מפיק היא עיצורית). כלל נוסף קובע שאם מקור המילה הוא בהברת eu היוונית, היא תתועתק כך: אירופה, איקליפטוס, ניטרלי, נירוטי, ניטרון. ואולי המוזר ביותר הוא כלל מסובך למדיי, שעל פיו צריך להבחין בין מילים דוגמת אינטגרציה וקומוניקציה (יו"ד אחת לפני הה"א) ובין מילים דוגמת אנרכייה ואינטלגינצייה (שתי יו"דין לפני הה"א) (ובדומה להן אפילו אוסטרייה ואנגלייה). כלל כזה הוא דוגמה טובה לבקיאות מפרכת למי שאינו עוסק בתחום.

מערך החידושים הזה יצר טלטלה רצינית לא רק לכותב מן השורה אלא גם לכותבי טקסטים תקניים בעברית, כיוון שעקרונות וכללים מחייבים שהיו נהוגים עשרות שנים שונו לפתע. עורכים ומתרגמים עתירי ניסיון נאלצו ללמוד שיטה חדשה. בתהליך זה יש קושי כפול לא רק מפני שבמצב כזה כל אדם בעל ניסיון מקצועי ארוך נדרש למחוק מהלקסיקון שלו כללים שבהם השתמש שנים רבות, אלא גם מפני שהעניין לא רק טכני, אלא גם אסתטי, אפילו אידאולוגי. למי שרגיל לכתוב: "אמא כעסה מאד על דני, ואמרה לו: לעולם אל תדבר אלי במלים כאלה!" צורם לעין, ממש נראה מכוער, לכתוב: "אימא כעסה מאוד על דני ואמרה לו: לעולם אל תדבר אליי במילים כאלה!"

מתוך כך עולה עניין ספציפי ליעד הטקסט. האקדמיה אינה משטרת השפה, ולכן איש אינו מחויב לנהוג לפי כלליה והמלצותיה. סמכותם של הכותב והעורך להחליט על כללים מיוחדים לטקסט שונה בנסיבות שונות. מי שמגיש תזה או דיסרטציה יכול להחליט על עקרונות הכתיב האהובים עליו בעצמו, ובוודאי נכון הדבר כשהוא בוחר את בחירותיו מתוך ידיעה מושכלת. לא כך כשמגישים טקסט להוצאת ספרים או למערכת עיתון, שכן למו"לים יש מערכות כללים פנימיות שלהם. אלו רשומות לפעמים ברשימות ארוכות של "עשה ואל תעשה" הנהוגות אצל אותו מו"ל. לדוגמה, יש מו"לים המקבלים את רוב כללי הכתיב האקדמיה, אבל ברשימת החריגים שלו הם יעדיפו, למשל, עוצמה ולא עצמה, אמיתי ולא אמתי, אידיאלי ותיאורטי ולא אידאלי ותאורטי, מדי ולא מדיי, ואוסטריה ולא אוסטרייה.

פיסוק
רבים סבורים שהפיסוק הוא במידה רבה עניין אינטואיטיבי: מטילים סימני פיסוק "לפי שמיעה", ואכן כך המצב בכתיבה אישית. ואולם בכתיבה לציבור רחב יותר, ולמשל לאקדמיה, להוצאה לאור ולעיתונות, עדיף לנהוג לפי המוסכמות, וכיום לכותב בלתי-מקצועי (בתחום הכתיבה) לא פשוט לנחש את ה"מוסכמות". לכן השימוש בפיסוק אינו עניין מובן מאליו כפי שאולי נדמה על פני השטח, ולעניין זה בולט שכיום אפילו ידיעה טובה של שימוש בפסיקים היא עניין להשתלמות מקצועית, קל וחומר הבחירות המורכבות יותר בסימנים דוגמת קווים מפרידים, סוגריים ואחרים. לעניין הפיסוק נוגעות שני המלצות חשובות שיש בהן שינוי מובהק של כללים ישנים. האחת היא השינוי בעקרון השימוש בפסיקים, והשנייה -- במקפים.

פסיקים
אשר לפסיקים, לא כל הכותבים מתמצאים בחלק מהמונחים ששימשו בכללי האקדמיה. למשל ההבחנות בין משפטים מחוברים מסוגים שונים, בין פסוקיות קצרות לארוכות, בין פסוקיות שבראש משפט לפסוקיות שבהמשכו, בין פסוקית לוואי (זיקה) מצמצמת לבלתי-מצמצמת ועוד. ביטולו של הכלל הפשוט-יחסית שהיה נהוג בעבר, המחייב הפרדת כל הפסוקיות בפסיקים, יצר אי-בהירות רבה בסוגיית נחיצותם של הפסיקים. כך נכון גם לוויתור על הפרדה בפסיקים של הסגרים ושל תמורות, שבעבר יושמה בכל מקרה והיום היא נתונה לשיקול דעת. לדוגמה, בעבר היה מקובל לפסק את המשפט הבא כך: "הוא התרומם בקושי, ונוכח עד מהרה לדעת, כי הרים אלה שהוא מצוי בהם שונים תכלית השינוי מישימון הסלעים הקודם" (מיכאל אנדה, הסיפור שאיננו נגמר, תרגמה חוה פלץ, הוצאת לדורי ללא תאריך). היום היינו מוותרים על שני הפסיקים הללו.

מקפים
עוד המלצה חשובה הייתה לוותר על מקפים במקומות רבים שבעבר נהגו להשתמש בהם, ובייחוד בסמיכויות. דוגמה: "תחנת-המשטרה היתה בניין עגול ואדום כמו משרד-דואר ויקטוריאני וכל-כולה חדר-תורנות קטן ושני תאי-מעצר אפלים ומיוזעים, חנוקים ונוראים בליל-הקיץ ההוא" (לורנס דארל, בלשאצר, תרגם אהרון אמיר, כתר 1988). כיום נוותר על חמישה מהמקפים האלה, ואולי על כולם (אבל היינו מטילים פסיק לפני "וכל-כולה").

עם זאת, למקפים יועד חד-משמעית תפקיד חשוב אחד: לחבר מיליות תחיליות ומוספיות בצירופים כגון תת-רמה, חד-צדדי, מדינת-על, פעילות-יתר וכדומה. כמו כן מוצע להשתמש במקפים לצמדי מילים דוגמת לאט-לאט. כמובן, כמו ברוב העניינים הללו, יש מקרים של שיקול דעת, ולמשל יש הממקפים את הביטוי "אי-אפשר" ויש שאינם ממקפים אותו (שכן המילה "אי" ב"אי אפשר" אינה באותה פונקצייה כמו המילה "אי" ב"אי-סדר", שאז ממקפים ללא ויכוח), או בצירופים דוגמת "בלתי-נגיש" או "שתים-עשרה".

מכל זה נובע שאפילו ברמת פני השטח, כלומר הכתיב והפיסוק, נחוצה מיומנות רבה ליצירת טקסט תקני למהדרין. את המיומנות הזאת קשה לדרוש מכותב שאינו איש מקצוע בתחום העריכה או ממתרגם, ובייחוד אם הוא עובד בשביל כמה לקוחות ואף אם הצליח לסגל לעצמו את הכללים החדשים של האקדמיה אין בכך די לצורכי הקליינט הספציפי. זה מסוג הדברים שהוא יכול להשאיר לעורך שלמד את הנחיות המו"ל על בוריין.

ההגדרה האפורה של התחום בין עריכת ליטוש לעריכה יסודית

"בין עריכת ליטוש לעריכה יסודית" הוא תחום הביניים שבין ההתקנה (האחדה, כתיב ופיסוק) ובין השכתוב (עיבוד וארגון מחדש של הטקסט). כאן מדובר בסידור אלגנטי יותר של סדרי מילים במשפט, במחיקת חזרות שאינן מוסיפות, בהוספה פה ושם של משפטי קישור, בהוספה, השמטה או ארגון הייררכי משופר של הכותרות, וכן בעניינים טכניים יותר, ולמשל סידור תקני ואחיד של מראי המקום, של הערות השוליים ושל הרשימה הביבליוגרפית וכיום גם הגדרות עיצוב טיפוגרפי של הטקסט, כלומר בחירת גופנים (fonts), הגדרות פסקה (מרווחים בין השורות ובין הפסקות וכו') והזחות (הזזה פנימה של שורה בפסקת טקסט רצוף או הזזת פסקה שלמה במובאה וכו'). כמו כן העורך אמור לארגן את הכותרות בכלי ה"רמות" של וורד, כך שיהיה אפשר לראות את כל סולם הכותרות במדרג נכון ב"תצוגת רמות" ולהפיק ממנו את תוכן העניינים בלחיצת קליק.

בקיצור, כל טקסט מצריך היענות ייחודית של העורך ליכולותיו ולמגבלותיו של הכותב והתאמה ליעד הספציפי של העריכה (למשל - העריכה להגשת עבודה אקדמית שונה מעריכה לקראת הדפסה אצל מו"ל). לכך נדרשת התאמה האישית בין הסגנון האישי, הצרכים, הכישורים והטעם האישי של העורך והכותב. יתר על כן, במקרים רבים מעורבים בתהליך לא רק הכותב והעורך אלא שחקנים נוספים: המנחה בעבודה אקדמית, העורכים המדעיים בספר מאמרים, חברי המערכת בהוצאת ספרים - לכל אחד מהם יכולים להיות דרישות, סמכות ותפקיד בניהול תהליך העריכה.
|
|