האם 'הענף עליו הוא יושב', 'הענף שעליו הוא יושב' או 'הענף שהוא יושב עליו'? 

על שאלת אי-תקניותה של הצורה 'את הענף עליו הוא יושב'

הסוגיה: דיון תאורטי

הצורה המסורתית היא 'הענף שהוא יושב עליו'. צורת כלאיים תקנית אך לא מסורתית היא 'הענף שעליו הוא יושב'. הצורה המודרנית העדיפה, הנחשבת לבלתי-תקנית, היא 'הענף עליו הוא יושב'. על סוגיה זו כבר נאמר הרבה, ואף אני כתבתי על זה בכמה מקומות. עתה אני מוסיף עוד כמה הגיגים.

המאמר המקיף ביותר המוכר לי הדן בסוגיה זו הוא מאמרו של יאיר אור, שבו גם הפניות מעניינות (למסתו של יצחק פרץ): ברשימה מקיפה מאוד על הנושא ועל ההקשר ההיסטורי של תפיסתו בשם "לדודתי, אצלה אני גר, יש תוכי ושמו התמדה", online הארץ , 27.5.2005. נדלה היום (6.8.2008).

היום הצורה: "המספר אותו חייגת אינו מחובר" שכיחה ומועדפת. זוהי דוגמה קיצונית לשתי תופעות: העברת מילת היחס ("אותו) לפונקצייה של חציצה בין המשפט העיקרי (המספר אינו מחובר) ובין הפסוקית (חייגת אותו), והשמטת אות שיעבוד הפסוקית שי"ן (שאותו חייגת).
הדוגמה קיצונית יותר מהדוגמאות האחרות המובאות במאמר זה, כי מילת היחס "אותו" מיותרת כאן לכאורה, וניתן להגיד "המספר שחייגת". מכיוון שהיא מיותרת לכאורה, ברור שהיא מגויסת רק כדי לחצוץ בין המשפט העיקרי לפסוקית. כלומר היא משמשת כעין תמרור עזר נוח.
לעניין זה ייאמר שכיום חברות הסלולר "מתקנות" את הנוסח הזה (אותו חייגת), שהיה מקובל בעבר, וההודעות המוקלטות הן למשל: "המספר שחויג", או "המספר שאליו חייגתם". דומה שהן נכנעות ללחץ המתקנים, ומוותרות על הצורה הברורה והספונטנית הבלתי-תקנית ששימשה אותן לפני שהופעל עליהם לחץ כזה. (ניחוש שלי, כמובן, ייתכן שאני טועה).

עד מתי ימשיכו להתאמץ לפסול את הצורה "הסוגיה בה אנו דנים"? מתי יקומו הבלשנים ומתקני התקנים סוף סוף ויגידו:
1. בלשון מקרא: לא תכרות את הענף אשר אתה יושב עליו!
2. בלשון חכמים: אל תכרות את הענף שאתה יושב עליו!
3 .בלשון ימינו: אל תכרות את הענף עליו אתה יושב!

השינוי כה מתבקש! מילת היחס נודדת ימינה, ומסמנת בתמרור ברור את תחילתה של הפסוקית. נגד זה לא הרימו דגל שחור, אולי דגל לבן כהה. משעה שללא פסלו את ההעברה הזאת, לא נחוץ הסימון הנוסף באמצעות שי"ן השיעבוד (שהיה נחוץ בדרך כלל בלשון קדומה יותר, כי החלופה היא "הענף אתה יושב עליו", ואז חסר סימון ברור לתחילת הפסוקית).
משלא נחוץ סימון, אפשר לוותר עליו, שהרי הלשון מתפתחת בדרך הברירה הטבעית: האפקטיבי והחסכוני שורדים, העודפי והמיותר נכחדים. הדוברים חותרים לחסכנות, ולמה שיחזיקו בצורת כלאיים אשר בה: מחד גיסא, מילת היחס אינה במקומה המסורתי, אבל מאידך גיסא מילית השעבוד נשמרת,? רק כי מתקני התקנונים מתעקשים על זה? הרי הם עסוקים בהעברת משמעויות, לא בנוקדנות עד זוב הנשמה!

בתהליך המודרני הזה מתקבלת צורה חדשה וחסכונית, שלא רק ברורה למשתמשים לגמרי, אלא אף יש בה סממן של שפה רשמית, למשל אקדמית או משפטית.

הממצאים שלהלן יעוררו מיד את ההתנגדות המוכרת היטב: , לא כל הנפוץ ראוי, הססמה "העם החליט, גוגל שליט" אינה תופסת, תפוצתה של הלשון הקלוקלת אינה יכולה לשמש לתיקופה, לא מפי תגובנים באינטרנט ייסדנו עוז, לא בשוק נכרה את זהב יסודות לשוננו האהובה.

אבל במקרה זה הרי לא מדובר בשימושים שחזותם קלוקלת, עגה עממית המייצגת את עליית מי התהום של רפש הבורות המציפים את טרקליננו המהודרים, אלא כאמור בשימושים במשלבים גבוהים.
לכן אנו שואלים: מה היחס בין בלשנות (ו/או עריכה ו/או כתיבה) דסקריפטיבית ובין זו הפרסקריפטיבית, כלומר זו המתארת את התהליכים היצירתיים של התהוות השפה בכל דור ודור לעומת זו היודעת אמתות קדומות ודורשת עמידה בתקנים מסורתיים בגלימת אב בית הדין מעל הקתדרה.

המצב בשטח: ממצאים מחיפושי גוגל

חיפושים אקראיים-למחצה של ביטויים ספציפיים משקפים את ההעדפות הרווחות היום:
בדגימה של כמה ביטויים כאלה מצאתי:

"עליה סיפרנו" יותר מ-500 ("שעליה סיפרנו" 168; "שסיפרנו עליה" 35).
"המקרה בו מדובר" יותר מ-200 תוצאות ("המקרה שבו מדובר" כ-50; המקרה שמדובר בו 4).
"האדם בו מדובר" יותר מ-550 (האדם שבו מדובר כ-220; האדם שמדובר בו כ-100).
"המקום אליו הגענו" יותר מ-220 תוצאות ("המקום שאליו הגענו -87; המקום שהגענו אליו: 110).

חיפוש הצורות המקראית (המקרה אשר מדובר בו וכד') מניב אפס תוצאות.

"בו מדובר" 26,800 ("שבו מדובר": 16,400; "שמדובר בו" 9,090).
"עליו מדובר" - 10,300 ("שעליו מדובר" 6,700; "שמדובר עליו" 6,350).
"בו גרנו" 1,170 ("שבו גרנו" 1,120; "שגרנו בו" 1,130).
סה"כ כ-40,000 לצורה הלא-תקנית;
סה"כ כ-25,000 לצורה התקנית המודרנית;
סה"כ כ-17,000 לצורה התקנית המסורתית.

ופירעון חוב לכותרת: "הענף עליו" = יותר כ-12,000, "הענף שעליו" כ-6500

ראוי לציון שבכל אחד מהביטויים יש העדפות שונות, ולמשל "המקום שהגענו אליו" מועדף על "המקום שאליו הגענו". ולמשל היחס בין "המקרה בו מדובר" ל"המקרה שמדובר בו" קיצוני מאוד (1:50), ואילו היחס בין הביטוי הכללי "בו מדובר" ל"שמדובר בו" מתון הרבה יותר (2:5).

לעניין זה אני מעתיק ממאמרו הנ"ל של יאיר אור רשימה של מקורות מקראיים שגם בהם ויתרו על מילת השעבוד (לפי יצחק פרץ):

בארץ לא עבר בה איש (=שלא עבר בה איש).
איה העדר ניתן-לך? (=שניתן לך)
אשרי הגבר יחסה-בו (=שיחסה בו).
גוי לא תדע לשונו (=שלא תדע את לשונו).
מה-הדבר הזה עשית לנו? (=שעשית לנו).
יש רעה ראיתי תחת השמש (=שראיתי).
כבגד אכלו עש (=שאכלו עש).
יאבד יום איוולד בו (=שאיוולד בו).