מבוא לשיטת פלדנקרייז: כמה הערות על יציבה ותנועה טובה, על ליקויים, על האתגרים, על המכשולים, ועל הדרך לתיקון 

אמנם אפשר להעריך את איכות התנועה על פי קריטריונים ביו-מכניים חד-משמעיים. אבל סגנון התנועה של אדם קשור הדוקות עם הווייתו כיצור מביע ומסמל במארג הרגשי-חברתי שהוא חי בו. לכן תיקון התנועה הוא תהליך מורכב ומרגש של עבודה על פי קריטריונים אובייטיביים באינטראקצייה עם עולמו הרגשי והחברתי של המתאמן-התלמיד-המטופל. זו, במילים פשוטות, משמעות האיזון גוף-נפש.

שיפור היציבה והתנועה בהקשר של שיטת פלדנקרייז

 אצל כל בעלי החיים חוץ מהאדם נדיר לראות יציבה גרועה: הראיתם פעם חתולים או כלבים שיציבתם גרועה? אפילו בגן החיות, שם החיות כלואות בכלובים וסביבתן מן הסתם אינה אופטימלית לסיפוק צורכי התנועה שלהם, לא ראיתםם ג'ירפה שאמה נוספת בה: "תיישרי את הצוואר" היציבה הגרועה ייחודית לאדם. עניינו של המאמר הזה הוא להעלות כמה הרהורים על מקורות היציבה הגרועה ועל הסיכויים והמכשולים בדרך לתיקונה.

הערכת איכות היציבה

ראשית – איך נעריך את איכותה של יציבה?

לענייננו כאן אפשר להגיד משהו על היחס המשולש מבנה -- יציבה – פעולה. ביציבה טובה פעולת הגוף בסביבתו אופטימלית מבחינה מכנית. לא פועלים כוחות מיותרים. התוצאה היא הטובה ביותר האפשרית באותו גוף מבחינת יחס האנרגיה המושקעת והתוצאה וצורתה. אפשר לבחון גם את התוצאות ארוכות-הטווח שיש ליציבה על הגוף המתנהל באותה יציבה. ביציבה טובה לא נגרמים נזקים למבנה הפועל (הגוף).

שימו לב: הציון שניתן עד כה ליציבה הוא רק על בסיס התאמתה למיטב המכני או סטייתה ממנו. בהמשך הדברים נראה שתוקפו של הקריטריון הזה אינו בלעדי. 

הסיבות העיקריות ליציבה שאינה מיטבית

א. סביבת גידול פיזית בלתי אופטימלית. צורת הגוף ועקרונות פעולתו נוצרו באבולוציה שבה במשך עשרות מיליוני שנים השתפרה ההתאמה בין האדם לסביבתו, כלומר השתכלל היחס המשולש – מבנה - סביבה - פעולה. ולפתע פתאום, במהירות עצומה של כמה מאות, או לכל היותר אלפי, שנים,;הסביבה הזאת השתנתה לבלי הכר.למעשה האבולוציה נפסקה, למבנה לא היה זמן להסתגל לסביבתו החדשה. אך ההתפתחות האישית בשנות הגדילה תלויה ביחסי הגומלין בין האדם לסביבתו. מי שהלך מגיל רך כמעט אך ורק בנעליים וכמעט רק על קרקע מרוצפת במרצפות שטוחות לא יתפתח כמו מי שהלך יחף על מגוון של צורות קרקע וחומרים – לא מבחינת מבנהו הפיזי, לא מבחינת מיומנותה של מערכת העצבים המנהלת את תנועתו, ולכן גם לא מבחינת ארגון התנועה הכללי שלו.

ב. הגבלות על פעילות ספונטנית מתוך דאגת-יתר לבטיחות. "תיזהר, אתה תיפול!"... כמובן, צריך לשמור על הפעוט, אבל אנו רואים סביב דוגמאות רבות לזהירות-יתר. אולי עדיף שעד גבול מסוים הוא לא ייזהר אלא ייפול, ויחזור לקום וליפול פעמים רבות, עד שישתכלל בשליטה עצמית בסביבה מורכבת וילמד לשמור על שיווי משקלו בתנאים מאתגרים, וגם לא לפחוד מנפילות רבות שאין בהן נזק. במה שונה סעיף זה מקודמו? שקודם דובר במבנה הסביבה הפיזית, כאן מדובר במגבלות נוספות שהחברה מטילה על מבנה הפעילות (בתוך הסביבה המוגבלת ממילא).

ג. גינוני התנהגות חברתית, התלויים במנהגים מקומיים: מנומס או לא מנומס, נאה או לא נאה? מותר להישיר מבט או צריך להשפיל מבט? מותר לעכס או צריך לבלום את תנועת האגן? מותר לשבת בפיסוק? מותר לדלג? לצעוק?

ד. הטמעה בחיקוי. שכיח מאוד שבני אדם מחקים את גינוני היציבה האישיים של אחד ההורים. בנים משכפלים את יציבת האב, בנות את יציבת האם, ולפעמים בנים ובנות מחקים את יציבת ההורה הדומיננטי. כמו בעניינים אחרים של התנהגות, ניתן לראות שלא רק תכונות גנטיות עוברות בתורשה אלא מבנים של התנהגות. ההבחנה המכריעה בין תורשה גנטית לתורשה חברתית היא שהתורשה החברתית אינה תורשה, אלא ירושה על ידי חיקוי. היא אינה כפויה על האדם, ולכן היא תמיד בתחום בחירתו החופשית, ואם ייתן דעתו לעניין, הוא יוכל לבחור לעצב אותה מחדש, להיפטר מחלקים מיותרים שלה, לקראת אופטימיזציה של המשאבים שלו, בשילוב טוב יותר של מה שקיבל ממשפחתו ומה שהוא מעצב לעצמו כרצונו.

ה. דפוסים גופניים שמקורם בעמדות ובמשקעים רגשיים. האדם יותר מכל בעל חיים אחר בולם את הפעולה הגופנית בגלל אילוצים של חייו במארג החברתי. במקרים רבים מאוד הוא מעכב פעולות כגון תקיפה, מנוסה או נטילה לשם סיפוק. אבל פעולת הרפלקסים, בעיקר של מערכות הנשימה, הדם, מתח שרירי השלד והשרירים הטבעתיים, והמערכת ההורמונלית, אינן מבוטלות לגמרי, ובהדרגה הן מתגבשות לתבניות של כוננות תמידית, כשהגוף על כל מערכותיו מאבד את הכושר לחזור לעמדת מוצא ניטרלית בין הפעולות שהוא עושה בשגרת חייו.

ו. אחד ההבדלים המובהקים  בין האדם לשאר עולם החי הוא ביכולתו המשוכללת לסמל לעצמו ולזולתו את המציאות. סמלי היחסים הנהוגים בין בני האדם הם בראש ובראשונה ביטויים של הבעה, תנועה ודיבור ומבנה, היוצרים ומשקפים את היחס לאדם על פי מקומו ומעמדו בקבוצה. האדם גם מיטיב מכל יצור אחר להבין את מערכות היחסים הנהוגות במעגלים הולכים ומתרחקים של החברה: לא רק את קשריו המידיים עם הסובבים אותו ממש, אלא מערכות רחוקות של יחסי שיתוף-פעולה, שליטה, חיבה, עוינות, אהבה ושנאה, חמלה וניצול. המציאות הרגשית של האדם משפיעה עמוקות על שימושו בגופו. שתי ההשפעות הבולטות ביותר הן על תבנית הנשימה ועל מתח השרירים, אבל כמובן, התמונה השלמה רחבה הרבה יותר. 

ליציבה חשיבות עליונה בתפקיד חלון הראווה של המיצוב בהייררכייה החברתית. הידעת שדרוש לך הבזק של פחות ממאית השנייה של תמונת הזולת כדי שתיצור השערה ראשונית על מעמדו החברתי ועל כוונותיו המידיות?  הארגון החברתי הוא מהמאפיינים המובהקים ביותר של החברה האנושית: הוא מקנה לאדם יתרון עצום הן בעולם החי הן בסביבתו הפיזית. היציבה משדרת שפע מידע על מקומו ועל מיצובו של האדם בחברה, על רבות מתכונותיו ויכולותיו, וגם על כוונותיו המידיות.

מכאן שהסטיות האישיות של היציבה אינן רק עניין של חסך בגירויים ולא רק תוצאה של נורמות עשה ואל תעשה, כאמור, אלא גם תוצר של תמהיל של שני הסעיפים האחרונים שמניתי: הן מהוות תחנת שידור רבת עוצמה של האדם לסובבים אותו על מעמדו, על דירוגו החברתי, על תפקידיו, על מצבו בשעת המפגש ועל כוונותיו ויכולותיו. ומתברר שלכל אחד מאיתנו יש אנטנות משוכללות לקלוט את המידע הזה. זה כלי אדיר כוח של הטבע להסדרת מערכת יחסי הגומלין בחברה האנושית.

 תיקון היציבה

א. ההיבט הפיזי. כשאנו מעיינים ברשימה הזאת אנו רואים שאם מבקשים להציע למישהו תהליך של תיקון הרגלי התנועה והיציבה שלו, קל יחסית למצוא דרכים לתיקון ההפרעות שמקורן בשתי הסיבות הראשונות לשיבוש, אפילו בהינתן האילוצים של הפרעות במבנה, בין שהן מולדות ובין שנרכשו במשך השנים בגלל שימוש תת-אופטימלי בגוף. בכל מקרה  אפשר תמיד להעשיר את ההתנסות בסביבות פיזיות ולהתאמן שוב ושוב במגוון של דרכי פעולה. צא למדבר, של נעליך מעל רגליך, צעד לאורך הנחל על חלוקי אבן!  או לחלופין, הירשם לשיעורי פלדנקרייז, או אלכסנדר, או יוגה, או ריקודי בטן, או טאי צ'י, או צ'י גונג, לפי העדפותיך.

נכון, אולי המבנה כבר נפגם, אולי לא בכל גיל אפשר לאמן מישהו הסובל מפחד גבהים להיות להטוטן בקרקס. אבל מה שחשוב הוא שאפשר בקלות יחסית להתחיל תהליך דינמי של שינוי, של שיפור הדרגתי, וזה מה שמכריע את הכף: התנועה התמידית ממצב סטטי, ואפילו מצב מידרדר, למצב דינמי של התפתחות.  "כל ההבדל שבעולם" הוא בין מצב שבו היום קצת יותר טוב מאתמול ובין מצב שבו היום, שוב, קצת יותר גרוע. 

ב. ההיבט הרגשי-חברתי. הקושי המרכזי הוא להפוך את השינוי הרגעי להרגל משופר חדש ובר קיימא. ועיקר הקושי הוא בשלושת הסעיפים האחרונים שברשימתנו. הרגלי היציבה והתנועה הם מערך עקשני ויציב, שאיננו ממהרים לשנותו, ואף אם הצלחנו לשנותו לרגע, אנו נוטים לבטל את השינוי עם חזרתנו לשגרת חיינו בעולמנו המוכר, הפיזי והחברתי.  

כאמור, הזיכרון הרגשי של האדם הוא יסוד חיוני בעולמו, וכמובן אין להתעלם ממנו כשעובדים על שינוי, והדבר נכון לא רק לעבודה עם הגוף. השינויים החלים הם עניין מורכב המצריך הטמעה בשגרת החיים. כללי המשחק של החברה שאנו חיים בה נטמעים בצופן האישית שלנו, החורגת מגבולות הנתונים המכניים של המבנה הפיזי. גם מבחוץ יש מגבלות: החברה רוצה לראות אותנו במקום שהיא רגילה לראות אותנו בו, וכשאנו משנים את דרכינו, אנו נתקלים בחשדנות ואף בתוקפנות. אפילו בקרב האוהבים והאהובים עלינו ביותר תמצאו התנגדויות כאלה, אף שבמקרים רבים המקרים הדברים מובלעים ומאופקים.

ועוד ייתכן שהאדם לא יהיה מוכן לוותר על הכללים שהחיל על עצמו אפילו אחרי שהבין שהמבנה דורש פעולה אחרת. להמחשה: בחברות רבות האישה לא תסכים לפסק את רגליה כפי שנדרש לשימוש "נכון" מבחינת מבנה השלד בעת המעבר מבין עמידה לישיבה ואף בישיבה על כורסה נמוכה.. מובן שאם האדם מודע לשימושו התת-אופטימלי לצרכים רגעיים ובאופן כללי מכיר את האופציות האופטימליות, אין נזק בכך שבנסיבות מוגדרות הוא לא יפעל לפי צו הביו-מכניקה, אלא יעדיף את צווי הגינונים החברתיים. הבעיה מתחילה אם הוא שוכח את האפשרויות של טבע המבנה, וכלוא לחלוטין בתבניות בלתי מיטביות. 

במילים אחרות, כשאדם צריך לעבור תחת משקוף נמוך עדיף שיתכופף מאשר שילך זקוף "כי צריך להיות זקוף". כך גם כשהוא צריך לעבור תחת "המשקופים הנמוכים" של דרישות גינוני התנועה של החברה. 

מצבה התודעה ותיקונים של מבנים מושרשים

מכאן שבעבודה על שינוי נדרשים תחכום, גמישות ורגישות. אחד הטקסטים הראשונים שפלדנקרייז כתב (ב-1929) הוא התרגום (ובצדו פרק מקורי אחד) לספרו של ברוקס על ה"האוטוסוגסטיה" של קואה. באותו סיפר הוא סימן לראשונה את העדפותיו במרחב של שיטות הטיפול הגופני-נפשי, במסורת העבודה על שינוי באזור במצב של תודעת-ביניים בין עירות ושינה. כאן לא ארחיב את הדיבור על המסורת הזאת, ורק אציין שהעבודה במצבי סף נמצאה פורייה ביותר בתחומים שונים, ובין היתר, בהיפנוזה אריקסוניאנית, ב-NLP, ביוגה, בטאי צ'י, ב"שיטת סילווה" ובאסכולות רבות אחרות.

גם בשיטת פלדנקרייז עובדים בתחום הביניים הזה של מצבי ריכוז עמוק, בהדגשת הבלתי מילולי, בחזרה לתנוחות הגיל המוקדם, בהרפיה ובהתמקדות התודעה, וזה חלק מהאפקט המצוין שלה לשינוי שאינו רק רגעי אלא עמוק ומתמיד.

סיכום

מכל האמור עולה שבטיפול בהפרעות יציבה, כמו בהפרעות רגשיות, צריך למצוא דרכים להתמודד עם הפונקציות ההכרחיות שהיציבה הלקויה-מבחינה-מכנית משרתת לטובתנו. כלומר אין לראות בה טעות מכנית בלבד, כי מדובר במערכת מורכבת של הטבעה רגשית, של הסתגלות חברתית ומוסרית, ושל התאמת מקומו של הפרט בחברה. היא שימושית לחברה, ואולי הכרחית, בשמירתה על המבנה שלה.

החדשות הטובות הן שגם בתוך האילוץ הזה מרחב הפעולה שלנו גדול הרבה יותר ממה שאנו מנצלים, וגם בלי למרוד מרד הרסני לאדם ולסובבים אותו, תמיד, אבל תמיד, אפשר למצוא מחוזות של חופש להגברת הרווחה, לשיפור ההרגשה, הבריאות, שמחת החיים וכושר הפעולה. 

לכן ברור שבתהליך התיקון נחוצה מודעות למשמעויות הרחבות הנלוות. ראשית, צריך לבחון על איל הפרעות אפשר לוותר ומתי בלי להפר את האיזון ההכרחי להמשך טוב של חיי היום-יום. מכאן מתקדמים לקראת שיפור כללי ביכולת ובתחושת קלות התנועה ומסוגלות הגוף, ומשם להחלמה מפגיעות רגשיות של העבר ולקראת שיפור במיקומו של האדם במארג החברתי שהוא חי בו.

ככל שהולכים ומתקדמים כך התועלת, הסיפוק וההנאה רבים מאוד .