בשנות השבעים והשמונים במאה ה-20 היה השם "ארגנטינה" מעורר בכולנו אסוציאציה של טרור, אלימות ופחד. משטרים צבאיים אפלים שהתחלפו חדשות לבקרים, נהלו מדיניות אכזרית כלפי אזרחי ארגנטינה, וכל מי שהעז להתנגד למשטר האימים, או שנחשד ב"כפירה" נאסר במקרה הטוב, ונעלם ברע. בין אלה שנאסרו ואחר כך נעלמו, היו גם ילדים ובני נוער. מאז ובהתמדה, בכל שבוע מקיפות אמהות שילדיהן נעלמו את כיכר מאי בבואנוס איירס, במחאה שקטה וכואבת. למרות זאת ולמרות ההד התקשורתי בעולם לאחר סיום משטר האימים, עד היום נותרו פרשיות רבות מעברה של ארגנטינה בגדר תעלומה אפלה, שאיש כך נדמה, אינו יודע את פשרה.
מסוף שנות ה-80 הפכה ארגנטינה למדינה דמוקרטית והמוני מטיילים פוקדים אותה, בתקווה לראות מעט מנופיה הקסומים, לפצוח בריקוד טנגו חושני וסוער, לאכול אסאדו עסיסי ולספוג משהו מהאווירה הלטינית - משוחררת שמאפיינת את המדינה השנייה בגודלה במדינות דרום אמריקה.
אם אתם מבקרים בבואנוס איירס, אל תפספסו את שכונת ריקולטה הידועה בה נמצא בית הקברות על שם השכונה, שהפך לפנתיאון לגדולי האומה. שם בין הקברים, הפסלים והמצבות המעוצבות טמונים גדולי האומה ביניהם חואן פרון, הנשיא המנוח, ורעייתו אוויטה שמתה בדמי ימיה, בגיל 33, ממחלת הסרטן. סיפור אהבתם של השניים, היופי והכריזמה המתפרצת של אוויטה הכה גלים ברחבי העולם, והפך אותה לאלילת ההמונים.
המחזמר על שמה שנכתב ובויים על ידי אנדרו לויד וובר בשנות ה-70, הפך מיד ללהיט קופתי. שיר הנושא שלו "אל תבכי בשבילי ארגנטינה", שהושר על ידי זמרות רבות ביניהן ריקי גל ומדונה, הפך מאז לביטוי שגור בפי כל, המבטא צער וגעגוע אל ימים טובים יותר.
ביקור בשכונת לה בוקה - "הסוהו" של בואנוס איירס הוא בגדר חובה: בתי הקפה, מועדוני הטנגו שצמחו בין הסמטאות והבתים, והאווירה הססגונית - בוהמיינית מהווים את ההצגה הטובה בעיר.
ועוד לא הזכרנו את המזג הלטיני הסוער, הגאוצ'וס - הבוקרים הארגנטינאים הקשוחים, פטגוניה, היא ארץ האש, מפלי איגוואסו וחצי האי ולדז - תופעות טבע מרהיבות המוכיחות שיש לנו באמת ובתמים עולם מופלא.
המאמר נלקח מתוך פורטל תיירות וטיולים בעולם ובישראל - דיסקברי המתמחה בארגון טיולים למגוון יעדים בארץ, ביניהם גם טיולים לטנזניה , טיולים לקובה וקוסטה ריקה וטיולים לארגנטינה.
