מכתב אישי לאחמדינג'אד 

אדוני,

למרות מעמדך ותפקידך כראש מדינה גדולה, הפעם אני בוחר לדלג על גינוני הנימוסים המקובלים. אני בוחר לעשות זאת, משום שאינך ראוי לכל תואר. אנשי השנאה, אינם ראויים לכס המנהיגות בעיניי. את המכתב הזה אני מפנה אליך, מר אחמדינג'אד, בערב שבו שקיעת השמש מזכירה לנו, יותר מכל ערב אחר, את שקיעתו של הנאציזם ההיסטורי. את נפילתו של הרוע, וצמיחתו של כוח חדש.

היום, בשעה שמונה בערב, תעמוד ישראל ברחבת הכותל המערבי בירושלים, בירת ישראל, יחד עם ניצולי השואה ומשפחותיהם, בני העם היהודי, ותציין את טקס הזיכרון לשואה ולגבורה. את זה אתה ודאי יודע. לך זה לא חדש. לבטח תנצל את הבמה הפוליטית והדיפלומטית שלך, כראש מדינה, כדי ליצור פרובוקציות, לחולל כותרות, ולהמשיך בקרקס האין-סופי שהכרזת על פתיחתו, ערב קבלתך את התפקיד.

לפני יותר משישים שנה, החלו הגרמנים הנאצים את ההוצאה לפועל של אידיאולוגיה שטנית ואנטישמית, אידיאולוגיה אשר פעלה במטרה להביא לחיסולו המוחלט של העם היהודי. התוכנית הגרמנית ל"השמדת הגזע היהודי", שהחלה ביוני 1941, קראה למימושו של "הפתרון הסופי". לא אתה, אדוני, וגם לא היטלר, הראשונים שקראו להשמידנו. גם המן צורר היהודים, ביקש "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער עד זקן". כל דור מביא עימו שונא אחר. כל דור מחיה מקרבו את נציג השטנים הבא. אבל, יחד עם זאת, כל דור יודע גם להתגבר על שכאלה. ואנחנו כאן בשביל זה.

דע לך, אדוני: המפלצת הנאצית הוכרעה, והעולם נושע ממשטר השבט האפל, שלא היה טמא ואכזר ממנו בתולדות האנושות. גם הוא נוצח. אכן, נותרו הררי אפר של זכרון כואב, שורשים נכרתו ללא מורא. אך עם זאת, ולמרות הכל, אל נא תשכח לעולם, כי הגם שהעם היהודי עלה מתהום השואה פצוע אנוש, הוא נותר נושם, ולמוד ייסורים ותבונה. הוא נותר חזק, איתן, ונחוש להגן על עצמו.

אינך הראשון, את זה כבר אמרנו. קרוב לוודאי שלא תהיה האחרון, גם את זה ציינו. וכמו שמעגל ההיסטוריה מביא אנשים כמוך השואפים להשמידנו, כך אותו מעגל ממש, מוסיף ומחזק אותנו, בני העם היהודי. ביטחוננו בידנו, כבר לא בידי אחרים. איננו זקוקים יותר לחסדי העולם, וזוממי הרעה, שמי כמוך מכירם, יידעו עתה כי ידנו, זרוע ישראל, מונפת כל העת, מונפת להגנה.

אכן, לכל מדינה יש בעיות, לכל מדינה יש משברים. גם לנו זה קורה. אבל, דע לך, אדוני, אנו נדאג כי לכל יהודי, תמיד, תהא כאן פינת מבטחים. פינת מבטחים מפני צוררים, פינת מבטחים מפני אנשי הרעה, פינת מבטחים מפני מנהיגים כדוגמתך.

טבעת החנק שמוקמה סביב צווארם של יהודי אירופה - אינה עוד בת קיימא. אני, יוסי עבדי, יהודי גאה, אזרח ישראל, חייל מילואים בצה"ל, אינני עוד חושש. לא ממך, לא משכמותך. אתה יכול להמשיך בתיאטרון הבינלאומי שיצרת, ככל שתרצה. אבל דע לך: אנחנו, בית ישראל, כאן, חזקים, נחושים, קיימים. לא רק למעננו, כי אם למען זיכרונם של אלה שנרצחו, למען ניצולי השואה, למען אזרחי המדינה, למען ההיסטוריה.