לא היה צריך לחכות לרשימה הזו על מנת לדעת שאלכסנדר של אוליבר סטון הוא אחד הסרטים הרעים שנעשו השנה. לטעמי, אולי בעשור, נו שיהיה- מאז המצאת הקולנוע וכו'.
אני תמיד מוצא את עצמי מגחך אל מול הרבה סרטים שעלויות ההפקה שלהם תופחות כל כך והם חוצים את המאה מיליון. כמעט תמיד כמו במקרה של אלכסנדר, העלויות התופחות מציעות במקביל בלאגאן אדיר ומוצר שסיכוייו להפוך לפיאסקו אדיר גדלים ככול שגדל התקציב.
אוליבר סטון הוא במאי שנוי במחלוקת ומוערך כאחד, לא חייבים לאהוב את הסרטים שלו, אבל בדרך כלל נדרשים להתייחס אליהם. הרבה פעמים הם מצליחים מאד, לפעמים הם סתם מרגיזים וכמעט תמיד הם שיקריים ברמה כזו או אחרת שסטון אוהב לקרוא לה האמת שלו- או משהו כזה.
סטון הוא אלוף תיאוריות הקשר, וזוכה לאיזה שהוא מעמד מיתולוגי שלא ממש ירדתי לעומקו מעולם, אבל שיהיה. אהבתי מאד את Heaven & Earth (1993 ולא ממש סבלתי בעוד כמה.
ז'אנר הסרטים ההיסטורי היה מאז ומעולם אחד האהובים עלי למרות הידיעה הכמעט ודאית שאני עתיד להתאכזב. משהו בעשייה של סיסל בי דה מיל ודומיו, סופיה לורן קפואה במכונת הזמן הקולנועית או אליזבת טיילור לחלופין -כמעט תמיד הציע תמונה קולנועית בלתי נשכחת שאפשר לקחת הבייתה. במקביל זה גם הציע עליות הפקה יקרות, וכמו ז'אנר מחזות הזמר שגווע לאיטו בתחילת שנות השישים הוא הציע אנכרוניזים שמרבית האולפנים ביקשו לחמוק מצילו וכמעט וחדל מלהתקיים.
ואז הגיעו "גלאדיאטור" ו"הטיטניק", שאפשר לאהוב או לשנוא אותם כמו כל סרט אחר אבל קשה היה להתעלם ממה ששניהם הציעו. תוך כדי שימוש בטכנולוגיות חדשות שלא היו, בצירוף סיפור טוב ומבנה עלילתי נכון ובימוי סביר- לפתע כולם נזכרו בקסם של לקחת אירוע ישן, תקופה או מצביא ולהפוך אותו לרלוונטי.
גם אוליבר סטון רצה לקחת חלק בתהילה המגאלומנית הזו שמציעה, יותר מסרטים אחרים כך נדמה לי, מקום מכובד אשר נחקק טוב יותר בזיכרון התהילה הקולנועית הקולקטיבית.
באופן מוזר בין אם הסרט מצליח או לא- מפנים עבורו מקום. כולם זוכרים סרטים גדולים היסטוריים עתירי תקציב גם אם לא ממש נדרשו לראות אתם.
סטון חשב שיעיז, וכו' , אמר לעצמו שכדאי לחפש את הפרובוקציה הקטנה שהוא מרגיל את העולם לחכות לה בכל פעם כשהוא עושה סרט. המיניות השנוייה במחלוקת של אלכסנדר סיפקה את התירוץ המושלם עבורו.
סטון שכח כנראה שמאחורי סרט שמשקיעים בו 180 מיליון דולר יש המון משקיעים שמהקסימום שהם מוכנים לשלם עליו זה חיבוק הדדי בין שני גבריו.
טוני קרטיס מבקש שיהיה לו "משרת גוף" ב"ספרטקוס" משנת 1960. זה פשוט, זה מצונזר מכיוון שזה היה צו הזמנים אז ווזה הרבה יותר אמיץ מכל יחסי הציבור העלובים שסטון ניסה לגייס עבור אלכסנדר מוקדון ההומו שיצר. כזה שמוסרט חמישים שנה לאחר מכן אבל כל תנועה שלו לעבר גברים היא הרבה יותר מבוהלת מזו של טוני קרטיס לפני למעלה מארבעים שנה.
התיאוריות של סטון נחשבו תמיד לפאן המעניין שבסרטיו לכל מי שלא העריך את תו ה"גאונות הקולנועית" בו החזיק במשך כמה שנים.
במקרה של אלכסנדר מוקדון, חוסר האומץ של סטון ללכת לכיוון כלשהוא בנושא המיניות של אלכסנדר מוקדון, מביך כמו הסרט הזה כולו. ולא שלא יהיו היסטוריונים שלא יחלקו על העובדה שאלכסנדר מוקדון היה המוסקסואל, סטון, כקולנוען פשוט צריך היה להחליט אם הוא רוצה לעניין אותנו ולהיצמד לתזה כזו או אחרת.
כן, צריך אולי לומר שקולין פארל הוא פרוטוטייפ של ארס מצטיין אבל לא ממש כוכב שיכול להחזיק סרט שלם כי הוא פשוט משעמם ומוגבל, לאנג'לינה ג'ולי יש להמליץ על פרישה לאלתר לארץ הקולגן לנד בדומה לפיטר פן וככלל ניצבים שמסתכלים למצלמה זה דבר איום ונורא. אלכסנדר מוקדון של אוליבר סטון הוא סרט איום ונורא בכל מובן קולנועי אבל כל זה עדיין נסלח כי יש המון סרטים כאלו.
טונה של ישיבות אסטרטגיה של יוצרי הסרט הזה לא תציל אותו מחוסר האומץ שלו עצמו, בעידן שבו כבר אפשר, אוליבר סטון מראה שהוא מפחד.
הספינה הענקית הזו שקוראים לה אלכנסדר מוקדון טבעה בסופו של דבר, מעניין לו היה סטון בוחר בגישה אמיצה יותר האם זה היה נגמר אחרת.
אני תמיד מוצא את עצמי מגחך אל מול הרבה סרטים שעלויות ההפקה שלהם תופחות כל כך והם חוצים את המאה מיליון. כמעט תמיד כמו במקרה של אלכסנדר, העלויות התופחות מציעות במקביל בלאגאן אדיר ומוצר שסיכוייו להפוך לפיאסקו אדיר גדלים ככול שגדל התקציב.
אוליבר סטון הוא במאי שנוי במחלוקת ומוערך כאחד, לא חייבים לאהוב את הסרטים שלו, אבל בדרך כלל נדרשים להתייחס אליהם. הרבה פעמים הם מצליחים מאד, לפעמים הם סתם מרגיזים וכמעט תמיד הם שיקריים ברמה כזו או אחרת שסטון אוהב לקרוא לה האמת שלו- או משהו כזה.
סטון הוא אלוף תיאוריות הקשר, וזוכה לאיזה שהוא מעמד מיתולוגי שלא ממש ירדתי לעומקו מעולם, אבל שיהיה. אהבתי מאד את Heaven & Earth (1993 ולא ממש סבלתי בעוד כמה.
ז'אנר הסרטים ההיסטורי היה מאז ומעולם אחד האהובים עלי למרות הידיעה הכמעט ודאית שאני עתיד להתאכזב. משהו בעשייה של סיסל בי דה מיל ודומיו, סופיה לורן קפואה במכונת הזמן הקולנועית או אליזבת טיילור לחלופין -כמעט תמיד הציע תמונה קולנועית בלתי נשכחת שאפשר לקחת הבייתה. במקביל זה גם הציע עליות הפקה יקרות, וכמו ז'אנר מחזות הזמר שגווע לאיטו בתחילת שנות השישים הוא הציע אנכרוניזים שמרבית האולפנים ביקשו לחמוק מצילו וכמעט וחדל מלהתקיים.
ואז הגיעו "גלאדיאטור" ו"הטיטניק", שאפשר לאהוב או לשנוא אותם כמו כל סרט אחר אבל קשה היה להתעלם ממה ששניהם הציעו. תוך כדי שימוש בטכנולוגיות חדשות שלא היו, בצירוף סיפור טוב ומבנה עלילתי נכון ובימוי סביר- לפתע כולם נזכרו בקסם של לקחת אירוע ישן, תקופה או מצביא ולהפוך אותו לרלוונטי.
גם אוליבר סטון רצה לקחת חלק בתהילה המגאלומנית הזו שמציעה, יותר מסרטים אחרים כך נדמה לי, מקום מכובד אשר נחקק טוב יותר בזיכרון התהילה הקולנועית הקולקטיבית.
באופן מוזר בין אם הסרט מצליח או לא- מפנים עבורו מקום. כולם זוכרים סרטים גדולים היסטוריים עתירי תקציב גם אם לא ממש נדרשו לראות אתם.
סטון חשב שיעיז, וכו' , אמר לעצמו שכדאי לחפש את הפרובוקציה הקטנה שהוא מרגיל את העולם לחכות לה בכל פעם כשהוא עושה סרט. המיניות השנוייה במחלוקת של אלכסנדר סיפקה את התירוץ המושלם עבורו.
סטון שכח כנראה שמאחורי סרט שמשקיעים בו 180 מיליון דולר יש המון משקיעים שמהקסימום שהם מוכנים לשלם עליו זה חיבוק הדדי בין שני גבריו.
טוני קרטיס מבקש שיהיה לו "משרת גוף" ב"ספרטקוס" משנת 1960. זה פשוט, זה מצונזר מכיוון שזה היה צו הזמנים אז ווזה הרבה יותר אמיץ מכל יחסי הציבור העלובים שסטון ניסה לגייס עבור אלכסנדר מוקדון ההומו שיצר. כזה שמוסרט חמישים שנה לאחר מכן אבל כל תנועה שלו לעבר גברים היא הרבה יותר מבוהלת מזו של טוני קרטיס לפני למעלה מארבעים שנה.
התיאוריות של סטון נחשבו תמיד לפאן המעניין שבסרטיו לכל מי שלא העריך את תו ה"גאונות הקולנועית" בו החזיק במשך כמה שנים.
במקרה של אלכסנדר מוקדון, חוסר האומץ של סטון ללכת לכיוון כלשהוא בנושא המיניות של אלכסנדר מוקדון, מביך כמו הסרט הזה כולו. ולא שלא יהיו היסטוריונים שלא יחלקו על העובדה שאלכסנדר מוקדון היה המוסקסואל, סטון, כקולנוען פשוט צריך היה להחליט אם הוא רוצה לעניין אותנו ולהיצמד לתזה כזו או אחרת.
כן, צריך אולי לומר שקולין פארל הוא פרוטוטייפ של ארס מצטיין אבל לא ממש כוכב שיכול להחזיק סרט שלם כי הוא פשוט משעמם ומוגבל, לאנג'לינה ג'ולי יש להמליץ על פרישה לאלתר לארץ הקולגן לנד בדומה לפיטר פן וככלל ניצבים שמסתכלים למצלמה זה דבר איום ונורא. אלכסנדר מוקדון של אוליבר סטון הוא סרט איום ונורא בכל מובן קולנועי אבל כל זה עדיין נסלח כי יש המון סרטים כאלו.
טונה של ישיבות אסטרטגיה של יוצרי הסרט הזה לא תציל אותו מחוסר האומץ שלו עצמו, בעידן שבו כבר אפשר, אוליבר סטון מראה שהוא מפחד.
הספינה הענקית הזו שקוראים לה אלכנסדר מוקדון טבעה בסופו של דבר, מעניין לו היה סטון בוחר בגישה אמיצה יותר האם זה היה נגמר אחרת.
אלי מורנו הוא סופר, מקים ומנהל אתר קופירייטס לשמירה מקוונת של זכויות יוצרים.
http://www.copyrights.org.il
http://www.copyrights.org.il
