הורים רבים רוצים להיות חברים לילדיהם המתבגרים. הם רוצים לבלות איתם, להיות אנשי סודם, לדעת מה הבן חושב על חברתו החדשה ועם מי יצאה הבת אתמול ואיך היה. הם גאים אם הילד או הילדה מגלים העדפה להימצא בחברתם. לפעמים הם גם מתאימים את התנהגותם לזו של בני גילם של ילדיהם, למשל בצורת לבוש ואופן דיבור, כדי להתחבר. האם זה רצוי?
יחסי חברות בין הורים לילדים ניתן לעתים לממש כאשר ה"ילדים" מגיעים לבגרות ורואים בהוריהם חברים מבוגרים. אבל כאשר תפקיד החבר שממלא ההורה בא במקום תפקיד ההורה ומונע ממנו להשתמש בסמכותו, מזיק הדבר לשני הצדדים. הבן או הבת המתבגרים זקוקים לאבא ואמא בתפקידי הורים, בתפקידים אלה אין להם תחליף, בעוד שחברים בני גילם יש להם לרוב. מובן, שאין כל רע בכך שהורים יחזרו מידי פעם אל חוויות הנעורים, יצחקו עם ילדיהם וישתוללו איתם. ב"חברות" במובן זה יש רק טוב. הסכנה קיימת כאשר הורה נמנע מלמלא תפקידו כהורה עבור ילדיו מחשש פן תפגע ה"חברות".
לדוגמה: יש ילדים בגיל בית ספר תיכון ה"נשברים" מן הלימודים ורוצים להפסיקם. בלא מעט מקרים זהו משבר זמני, והם יכולים לעבור אותו ולהתגבר עליו. החברים בני גילם יתמכו, יזדהו ויחזקו את הנער או הנערה לעזוב את בית הספר "ולעשות מה בראש שלהם". הורה, לעומת זאת, יפעיל סמכות, יתנגד לילד, ולא ייתן לו לנשור. הילד זקוק כאן דווקא למי שיתנגד לו, לא למי שיתמוך בו. הורים מבינים את צורכי הילד מתוך ראיה למרחק, כפי שהילד עצמו אינו מסוגל להבינם, כי טווח ראייתו קצר. הוא רואה בעיקר את צרכיו הרגעיים, בעוד שההורים מסוגלים להבין סיטואציות מורכבות יותר ולהתכונן לסכנות, שהילד אינו ער להן.
הפעלת הסמכות ההורית חשובה על מנת לעזור לבן או לבת להתאים עצמם לדרישות המציאות - גם אם אלה אינן לטעמם. זה אחד מתפקידנו המרכזיים כהורים. הורה שחרד לא לאבד "חברות" עם ילדו, לא יעיז לצאת נגדו. וההפסד הוא של שניהם.
לעתים נובעת ה"חברות" ממצב של נזקקות ההורה. למשל, כאשר ההורה אינו מסופק מן הקשר הזוגי וסובל מתחושת בדידות חברתית. כשבן הזוג אינו ממלא בהצלחה את תפקיד החבר, פונה בן זוגו אל הילד כדי שימלא את החסר: ינחם אותו, יעודד, ירגיע, יבין אותו, יפצה אותו. הורה כזה מפתח ציפייה שהילד ייקח אחריות על מצבו הרגשי של ההורה וידאג למצבי הרוח שלו, דבר המטיל עומס נפשי רב, שבו הילד אינו מסוגל ואינו צריך לעמוד. במקום שיהיו לו יחסים טובים עם שני הוריו, הוא נקלע לסבך מערכת היחסים שביניהם.
לילדים ה"מטפלים" בהוריהם קשה מאוד בבגרותם להיפרד מהתפקיד הזה. הם מתקשים לבנות משפחה משלהם ולפנות אנרגיה לניהול חייהם העצמאיים, כי האנרגיות שלהם מושקעות בדאגה לצורכי ההורה.
הבריא הוא, כמובן, שההורה יחיה את חייו במלואם, ידאג לשווי המשקל הרגשי שלו באופן אחראי, ובכך יאותת לילדו שאף ממנו מצופה להתנתק עם הגיעו לבגרות מן התא המשפחתי הראשוני, להתמסר למימוש חייו ולבנות מערכת משפחתית משלו. יחסים בין הורים לילדים אינם שוויוניים, ההורים הם הנותנים, המכוונים והמדריכים הן ישירות והן על-ידי היותם דוגמה ודמויות להזדהות. ככל שהילד מתבגר, כן הוא שליו ובטוח יותר אם הוא רואה את הוריו עסוקים בעולם משלהם, פעילים ודואגים לענייניהם. זה מאפשר לילד לצמוח ולהתפנות אף הוא לענייניו.
יחסי חברות בין הורים לילדים ניתן לעתים לממש כאשר ה"ילדים" מגיעים לבגרות ורואים בהוריהם חברים מבוגרים. אבל כאשר תפקיד החבר שממלא ההורה בא במקום תפקיד ההורה ומונע ממנו להשתמש בסמכותו, מזיק הדבר לשני הצדדים. הבן או הבת המתבגרים זקוקים לאבא ואמא בתפקידי הורים, בתפקידים אלה אין להם תחליף, בעוד שחברים בני גילם יש להם לרוב. מובן, שאין כל רע בכך שהורים יחזרו מידי פעם אל חוויות הנעורים, יצחקו עם ילדיהם וישתוללו איתם. ב"חברות" במובן זה יש רק טוב. הסכנה קיימת כאשר הורה נמנע מלמלא תפקידו כהורה עבור ילדיו מחשש פן תפגע ה"חברות".
לדוגמה: יש ילדים בגיל בית ספר תיכון ה"נשברים" מן הלימודים ורוצים להפסיקם. בלא מעט מקרים זהו משבר זמני, והם יכולים לעבור אותו ולהתגבר עליו. החברים בני גילם יתמכו, יזדהו ויחזקו את הנער או הנערה לעזוב את בית הספר "ולעשות מה בראש שלהם". הורה, לעומת זאת, יפעיל סמכות, יתנגד לילד, ולא ייתן לו לנשור. הילד זקוק כאן דווקא למי שיתנגד לו, לא למי שיתמוך בו. הורים מבינים את צורכי הילד מתוך ראיה למרחק, כפי שהילד עצמו אינו מסוגל להבינם, כי טווח ראייתו קצר. הוא רואה בעיקר את צרכיו הרגעיים, בעוד שההורים מסוגלים להבין סיטואציות מורכבות יותר ולהתכונן לסכנות, שהילד אינו ער להן.
הפעלת הסמכות ההורית חשובה על מנת לעזור לבן או לבת להתאים עצמם לדרישות המציאות - גם אם אלה אינן לטעמם. זה אחד מתפקידנו המרכזיים כהורים. הורה שחרד לא לאבד "חברות" עם ילדו, לא יעיז לצאת נגדו. וההפסד הוא של שניהם.
לעתים נובעת ה"חברות" ממצב של נזקקות ההורה. למשל, כאשר ההורה אינו מסופק מן הקשר הזוגי וסובל מתחושת בדידות חברתית. כשבן הזוג אינו ממלא בהצלחה את תפקיד החבר, פונה בן זוגו אל הילד כדי שימלא את החסר: ינחם אותו, יעודד, ירגיע, יבין אותו, יפצה אותו. הורה כזה מפתח ציפייה שהילד ייקח אחריות על מצבו הרגשי של ההורה וידאג למצבי הרוח שלו, דבר המטיל עומס נפשי רב, שבו הילד אינו מסוגל ואינו צריך לעמוד. במקום שיהיו לו יחסים טובים עם שני הוריו, הוא נקלע לסבך מערכת היחסים שביניהם.
לילדים ה"מטפלים" בהוריהם קשה מאוד בבגרותם להיפרד מהתפקיד הזה. הם מתקשים לבנות משפחה משלהם ולפנות אנרגיה לניהול חייהם העצמאיים, כי האנרגיות שלהם מושקעות בדאגה לצורכי ההורה.
הבריא הוא, כמובן, שההורה יחיה את חייו במלואם, ידאג לשווי המשקל הרגשי שלו באופן אחראי, ובכך יאותת לילדו שאף ממנו מצופה להתנתק עם הגיעו לבגרות מן התא המשפחתי הראשוני, להתמסר למימוש חייו ולבנות מערכת משפחתית משלו. יחסים בין הורים לילדים אינם שוויוניים, ההורים הם הנותנים, המכוונים והמדריכים הן ישירות והן על-ידי היותם דוגמה ודמויות להזדהות. ככל שהילד מתבגר, כן הוא שליו ובטוח יותר אם הוא רואה את הוריו עסוקים בעולם משלהם, פעילים ודואגים לענייניהם. זה מאפשר לילד לצמוח ולהתפנות אף הוא לענייניו.
אירית ברזני, פסיכולוגית
מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת
קליניקה פרטית במבשרת ציון (שליד ירושלים)
טל': 02-5330672 0544-879788
דוא"ל: iritba@012.net.l
כתובת אתר: http://www.irit-b.info
מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת
קליניקה פרטית במבשרת ציון (שליד ירושלים)
טל': 02-5330672 0544-879788
דוא"ל: iritba@012.net.l
כתובת אתר: http://www.irit-b.info