יש ואתם עומדים מול אדם קרוב לכם, שמשקר לכם בפנים בלא בושה, אתם יודעים שהוא משקר, ואתם תוהים: "מה אני אמור לעשות?"
להגיד לו?
לכעוס?
לריב?
לצחוק?
לבכות?
ואין כוונתי לילדים שלכם שקצת טעו ומפחדים. גם אין כוונתי לבעל בוגדני, או אישה שכזאת. גם אני לא מתכוונת לאלה שמסתירים מידע לגבי ענייניהם האישיים. זאת בודאי זכותם להסתיר מחשש עינא בישה או מחשש בושה...
כוונתי למכרים קרובים - אחים, חברים טובים שמסתירים את האמת בנושא הקשור אליכם, או גרוע מזה משקרים במצח נחושה. במבט ישיר בעיניכם מתוך הנחה שתאמינו, כי אתם באמת מאמינים ומשתתפים בצער, או מוותרים.
ויום אחד במקרה (או שלא מקרה?) מתגלה לכם שהם שיקרו.
התחושה הראשונה היא של בגידה.
של עלבון
של רצון להוכיח.
של רצון לנתק קשרים לנצח!
אבל האמת היא שזאת סיטואציה משעשעת. מישהו שיקר לכם, בטוח בהצלחת דבריו ובאמונכם, נוהג בכם כאילו אתם תמימים או אולי אפילו טפשים,
ואתם - אתם יודעים שהוא שיקר.
הוא לא יודע שאתם יודעים.
זה כוח.
אין להיעלב. רק לקחת את זה למקום אחר של עוצמה. של מי ששולט בחייו. שעכשיו אתם יודעים מה שהוסתר מכם ואתם מתנהגים כאילו כלום.
כשרואים את זה כך, זה אפילו מצחיק.
נכון שאיבדתם אמון אבל אם תדעו לקבל זאת באורך רוח ולהבין את הגיחוך שבעניין - זה אפילו יעצים אותכם.
כי אנשים שמשקרים במצח נחושה, יש בהם משהו רקוב.
המאמינים הם מקסימום קצת תמימים. זה לא משהו גרוע.
אז האמנתם.
ועכשיו גיליתם שטעיתם.
ואתם מתאפקים ולא אומרים דבר.
מה שנשאר זה רק המשקר שהפסיד את אמונכם בו.
