ענווה או גאווה? 

במשך השנים סיירתי במאות מוסדות חינוך בארצנו, מצאתי בתי ספר שברובם נעשות פעילויות חינוכיות ערכיות וחברתיות להפליא.
שפע של רעיונות יצירתיים, למידה מתוך חוויה ושמחה, המון חשיבה טובה ומקורית הגורמת לאהבת לימוד וליצירת חיי חברה מקסימים.
מנהלים- מצויינים כמנהיגים אמיתיים מובילים את החינוך במעלה ההר ומתגברים על קשיים ומכשולים, המה משכילים להתוות נתיבים מקסימים בלימוד, בהישגים ובחינוך למידות בין אדם לחברו, בנתינה בסיוע לחבר ובשפע פעילויות התנדבותיות.
מגוון של כל הפעילויות אדיר ומקסים, בהם מנהלים ומורים זקופי קומה, בעלי דימוי עצמי חיובי, בעלי אומץ לב לביצוע תהליכי שינוי מתמידים והתחדשות כל הזמן. ברבים מהם זכיתי לפגוש תלמידים המשמשים כמנהיגי נוער במוסדות. מנהיגים אלה מובילים את חבריהם לכיוונים חיוביים וערכיים ומשפיעים מאוד על אהבת אדם.
מצאתי כי ככל שהמנהל - המנהיג יוצר בבית הספר "מוסד לטיפוח מנהיגות", היינו מורים כמנהיגים ומנהיגות נוער, הרי במבחן התוצאות הם זכו לתוצרים מצויינים.
שפע היוזמות הפכו את המוסד לאיכותי ובדרך כלל זרמו ללמוד בו- רבים מאוד מתושבי השכונה. עקרון חשוב ומהותי בהצלחה זו היתה השיתופיות של המורים והתלמידים בחשיבה ובעשיה. ככל שיותר ויותר מורים היו חלק מהותי ביוזמות ובפעילויות המצויינות כן גדלה ההצלחה.
בחלק מהמוסדות הללו משום מה לא היתה תנועה גורפת של תלמידים ללמידה במוסד זה. שאלתי העקרונית והתשובה נגעה לתהליך השיווק והפרסום של העשייה המדהימה. האם השכונה, התושבים, ההורים, הרשות, נציגי משרד החינוך- יודעים על מעשיכם המרתקים בחינוך ובעיצוב פני הדור, שאלתי לא אחת.
לתדהמתי חלק מן התשובות היו... לא לא... אנו פועלים בענווה אין לנו צורך להתגאות בעשייתנו, אף כי היא לדעתי טובה מאוד.
אנוכי שואל בקול רם האם עלינו להיות בעלי ענווה בעשייתנו החינוכית הנעשית מתוך שליחות, חדוה, חשיבה יצירתית, עוצמה, נחישות והמון העזה ואומץ לב. או שמא עלינו להיות גאים בעמלנו החינוכי הקדוש. האם עלינו לפרסם ולשווק עשייתנו- ללא לאות מתוך גאווה וזקיפות קומה?.
מתי ננהג בענווה ומתי בגאווה?
והאיש משה ענו מכל אדם- אנו לומדים ומשננים, האם כל דרכו של משה היתה בענווה? האם בהגיעו לשיחות עם פרעה מלך מצרים, לא זקף משה קומתו והשרה אוירה של ביטחון ונחישות בבקשותיו לצאת ממצרים? האם מלחמותיו עם עמלק לא היו מתוך עוצמה ואמונה שגבלה בגאווה- לא- לא ניתן לאף אומה לנצח אותנו, כי דרכנו- דרך התורה והיהדות, באמצעות קבלת התורה- היא הדרך הנכונה -להיות גאים בתורת ישראל.


2
האם משה לא שר עם בני ישראל את שירת הים לאחר חציית הים מתוך שמחה ואושר המלווה בגאווה -בהצלחה המדהימה. אסור לנו להתנשא כלפי אף אדם גם לא כלפי ילד קטן. אך עלינו להיות גאים בעשייתנו החינוכית, בעמל הרב שאנו משקיעים כדי להוכיח לכולנו- כי מעשינו
בחינוך- הוא היעוד העיקרי בחיינו, באשר על האדם לגדול להתפתח ולהתחדש כל הזמן, אך היעד העיקרי בהמשך הדרך הוא "והגדת לבנך" העברת תורת ישראל ומסורת העם היהודי לדור הבא, לצאצאינו.
הדרך, הנתיבים בהם אנו משתמשים כדי להגדיל תורה ולהאדירה בפני תלמידינו חייבת להיות זרועה באמונה ובגאווה זקופה כי דרכנו היא היא הנכונה. לשדה זרוע כדבעי- חרוש, מדושן ,מכובד ומרשים ירצה כל הורה לשלוח את צאצאיו להתפתח ולגדול בו.
האם עלינו להיות ענווים ולא לספר על שדות נפלאים אלה? האם מעשינו הטובים והמצויינים צריכים להיעשות ללא הד וקול קורא? שאלתי בזמנו את הרבי מנדבורנא ידיד נפש אמיתי, האם עלי להמשיך ולפרסם עשייתם הנפלאה והמצויינת של המפקחים והמנהלים, האם להמשיך ולהיות גאה ובראש מורם על היות המחוז שלנו הטוב ביותר בארץ, בהישגיו הלימודיים, החינוכיים, הערכיים- והחברתיים, או שמא עלי לנהוג בצניעות ובענווה. השיבני הרב כי "אין ענווה בחינוך" אסור לנו להתנשא כלפי אף אדם, אך להיות גאים בפרי עמלנו בהחדרת תורה עם דרך ארץ, בטיפוח תלמידי חכמים המשלבים תורה ומדע ,כל אלה הם יעדים חשובים- ועלי להמשיך בתנופה בגאווה ערכית חינוכית זו.

הרב נריה גוטל- ראש מכללת אורות ומרצה בבר-אילן כתב מאמר נפלא על רעיון זה "בדף השבועי" המופץ באוניברסיטת בר-אילן לפרשת ויקרא- התשס"ו, בו הוא מדגיש מתי על האדם להיות עניו ולהתרחק מכל גאווה, הרב גוטל מצטט שפע מקורות המדגישים מתי ואיך להיות עניו ומדגיש ביתר שאת מתי עלינו לברוח מהענווה ולהיות גאים בעשייתנו. יש מקרים מדגיש הרב כי עלינו לשים תמרור אזהרה דווקא מפני ענוות יתר- ענוה העלולה למנוע יצירתיות וחדשנות, האדם עלול להסיר מעליו כל אחריות ומחוייבות להתקדמות ולשיפור מתמיד והאדם החש ענווה גדולה מדי יכול ליצור בקרבו תחושה דומה כלפי זולתו, ובכך לזלזל בחבריו.
בודאי שיש גאווה שלילית המסוכנת ושאינה טובה וחכמה- היכולה להפעיל ביתר שאת את היצר הרע. אך ישנה גאווה חיובית- מצויינת כאשר מקורה של הגאוה- היא האמונה בבורא עולם, כאשר אנו גאים בתהליכי השינוי המתמידים שאני עושה ומוסיף- משום אין בית מדרש ללא חידוש, אך כל זה מתוך אמונה בבורא עולם, שאני שותפו בבריאת עולם ומתקדם כל הזמן.
בודאי שיש לגאווה זו זכות ועדיפות. מנהלים ומורים- מצויינים חשים "שליחות" בעבודתם בעיצוב פני הדור, במיוחד במיוחד בתקופה זו בהם "הסביבה" גועשת ומשפיעה מאוד על התנהגות הנוער, עלינו להגביר עשייתנו החינוכית ביוזמות ובכלים המתאימים לדור זה כפי שאומר הרב קוק, הכלים חייבים להיות מרתקים ומצויינים.
אם יש בידי יוזמות וכלים אלה, הם פועלים הלכה ומעשה במוסדות החינוך. אם פרי מחשבותינו המשותפות של המנהל המורים והתלמידים באים לידי ביטוי מעולה ומצליח מתוך אהבה כבוד ויחס הוגן, האם עלינו "להחביא" הישגים אלו? האם אין מוטלת עלינו החובה- להפיץ תורה ולהאדירה, להגביר התודעה הנהדרת כי בידינו "המפתח" להצלחה וזאת מתוך גאווה, כי דרכנו היא הנכונה. אין בזה יהירות ולא התנשאות זה "הכלי" החשוב בדור זה, לעמול להתחדש
3
להתקדם, למצוא כל מסלול נכון וחכם כדי שינתב אותנו לאמונה ולהצלחה- ולהיות גאים- גאים בכל מעשינו. כך נפיץ תורה, נשווק ונפרסם עשייתנו המצליחה.

חובה עלינו המנהלים והמורים לזקוף קומתנו מעלה מעלה לטיפוח המצויינות בקרב תלמידינו ולהיות גאים בכל מעשה ידינו הטהורות. או אז נשלב בגאווה זו את ההורים- הלקוחות המסורים שלנו ויחד מורים תלמידים והורים נעפיל מעלה במעלות ההישגים בחיוך ובשמחה מתוך הישגיות ומצויינות.