דחיין, מה הוא אומר?
רוני דוניץ, MBA
מאמן אישי ועסקי
"אמונת הדחיין"
I shall always decide not to decide, unless of course I decide to change my mind
(from "The Procrastinator's Creed")
לא מזמן קראתי בדיחה על דחיינות מפי מרצה אמריקאי מפורסם:
הרופא פונה לפציינט שלו בקליניקה ואומר, "ביל, יש לי חדשות רעות וגם חדשות גרועות יותר". הרופא שואל את ביל במה להתחיל.
ביל ביקש את החדשות הרעות קודם. "נו, טוב", אמר הרופא בעצב, " קיבלנו את התוצאות של כל הבדיקות שלך ויש לך רק 24 שעות לחיות".
ביל, המום, שואל: "דוקטור, אם אלה החדשות הרעות מה יכול להיות גרוע מזה?". הרופא ענה בהתנצלות: "קיבלנו את התשובה אתמול אבל שכחנו להגיד לך".
(One thing that's good about procrashtination is that you always have something planned for tomorrow(G.B stern
כולנו היינו שם, וגם נהיה שם שוב. מי לא יכול להזדהות עם התחושה והחוויה שלפעמים "לא בא לנו" לעשות משהו ואז פשוט...לא עושים אותו! ואז ממשיכים לא לעשות אותו הרבה זמן! זאת תופעה אנושית, ללא ספק, אך יש אנשים שפיתחו את נושא הדחיינות ל"אומנות" לכל דבר, ועל זה משלמים מחירים לא מבוטלים.
זאת לא בעיה שממש מתייחסים אליה ברצינות בחברה שלנו. יש משהו שאפילו משעשע כאשר מתבוננים באדם שעושה כל-כך הרבה מאמצים בכדי לא לעשות משהו. משעשע, אולי, אבל שעשוע די יקר במחיר שהוא גובה. בארה"ב מעריכים שכ- 20% מכלל האוכלוסייה כולה להיחשב כ "דחיינים כרוניים" וכשמדובר בסטודנטים המספרים עולים ל 90% ! מי שייזכר ב"עול המבחנים" של תקופת לימודיו בוודאי לא יתפלא לשמוע זאת. סקר שעשתה חברת H&R Block בארה"ב מצא שאנשים שהמתינו עד הרגע האחרון להגשת הדו"ח השנתי לתשלום מיסים שילמו בממוצע$ 400 יותר מאלה שדאגו לכך קודם. הנזק הכולל של סכומים אלה הגיע כמעט לחצי מיליארד דולר ב 2002! ואני תוהה, חוץ מהמחירים הפיננסים, מהם המחירים האישיים, הבריאותיים והחברתיים שאותם דחיינים בינינו משלמים על ה"תענוג" הזה בחייהם?
מדוע אנו דוחים כל-כך הרבה בחיינו, אם כה ברור שיש לנו הרבה מה להפסיד ומעט מדי להרוויח מכך?
המומחים מספרים שיכולות להיות מגוון סיבות להסביר למה אדם דוחה דברים בצורה כרונית בחיים. הדחיינות הכרונית יכולה להעיד על מצוקות פסיכולוגיות יותר עמוקות אצל האדם (כמו דיכאון), או יכולה להוות ביטוי מסוים- ולא מודע- של כעסים או מרדנות אצל אותו אדם. וייתכן שהוא סימפטום של ADHD – הפרעת קשב וריכוז- או סיבות אחרות מורכבות יותר. אך הסיבה הנפוצה ביותר לתופעת הדחיינות היא כנראה תחושה של חוסר ביטחון שיש לנו לגבי יכולתנו למלא משימה מסוימת או להתמודד עם מצב מסוים. במרבית המקרים התחושה הזאת מתקשרת לפחד מכישלון שמא לא נצליח "לספק את הסחורה" , ואז הרעיון לדחות את כל הסיפור הזה פתאום נראה לנו לא כל- כך רע...
החוקרים מספרים על קשר הדוק בין הדחף שלנו לאימפולסיביות, הצורך בסיפוקים מיידים, והתופעה של "אעשה את זה מחר, יש לי זמן". אנשים אימפולסיביים מעריכים מה שנמצא מולם היום הרבה יותר ממה שעשוי או עלול לקרות מחר. הdeadlines לא מדברים אליהם, אין מוטיבציה ואין אנרגיה להתחיל לפעול כי לא ממש חשים את הלחץ של אותו תאריך העתידי כאשר כל תשומת ליבם נמצאת בכאן ועכשיו. הדחיינים יכולים לדבר על זה שהם צריכים להתחיל להתכונן, לתכנן, לעבוד וללמוד אבל בפועל? גורנישט, nada...
ומה קורה שהדדליין בפתח? נו, אתם כבר יודעים, לא? ב "דקה ה 90", הדחיינים "הקשים" פתאום קמים לתחייה, מקבלים את ה "מוזה" ועובדים לתוך הלילה, כוס קפה אחת אחרי השנייה אבל עם שחר החומר מוכן (איכשהו) ורק אז הגוף והמוח מוכנים ללכת לישון. מחקר קנדי באוניברסיטת קלגרי מצא שכאשר דחיינים מתחילים לפעול הם עושים זאת בצורה מסחררת, בקצב של פי 11 מהממוצע! ומכאן נולדה, כנראה, האמרה הידועה, "אני עובד הכי טוב תחת לחץ". התיזה מעניינת, ללא ספק, אך ייתכן והמיתוס מסתיר קצת את האמת. חוקרים בנושא רואים את התופעה יותר כ"סיפור נחמד לדחיין", רציונל תומך עבורו בכדי שיכול להצדיק לעצמו את ההרגלים המושרשים. לא קל לאדם להכיר בבזבוזים אדירים במשאביו ובמחירים שונים וכואבים שהוא משלם בנושאים שפחות נראים לעין כגון stress, בריאות ומערכות יחסים.
יש מילה נוספת שבדרך כלל משתרבבת לתוך תופעת הדחיינות והיא הפרפקציוניזם. אם תשאלו דחיינים רבים למה הם צריכים להגיע לדקה ה90 בכדי להזיז עניינים ייתכן ותקבלו תשובה מעין, "אני פרפקציוניסט- אם זה לא מושלם קשה לי לוותר על האיכות ולסיים את העבודה (או לקבל את ההחלטה)". האמנם? האם השאיפה לשלמות היא סיבה לדחיינות או שמא עוד "סיפור" נוח לדחיין המשמש בו כתירוץ לגיטימי (ואפילו מוערך!) לדחיינות בעיני הסביבה? ולפי אותו מחקר קנדי, פרפקציוניסטים לא נוטים לדחות יותר אלא רק מודאגים יותר מהשלכות הדחייה ומדברים על זה יותר. בקיצור, יש הרבה דחיינים שהם פרפקציוניסטים וגם ההיפך הוא נכון, אבל אין בהכרח קשר נסיבתי בין השניים.
בעבודתי כמאמן אני פוגש את ה"דחיין"( או את ה"דחיין שבכולנו") לעיתים קרובות ביותר. אני זקוק להרבה ידיים על מנת לספור את מספר הפעמים פעמים ששמעתי ממתאמנים דברים מהסגנון הבא:
"אני עוד לא מוכנה...אני צריכה ללמוד עוד..לעבור עוד קורס...אין לי את התואר הנכון, אף אחד לא יתייחס אלי."
"אני עדיין בשלב המחקר וזה מאוד מקיף....אני צריך עוד נתונים...לדבר עם עוד מומחים בנושא...".
" אתה שואל שאלה באמת טובה! ואני חושב עליה הרבה...קשה להתקדם עד שיש לנו תושבה לשאלה הזאת".
"אני לא בקצב שלך...יש לי את הקצב שלי".
"אני צריכה קודם אתר אינטרנט לפני שאני אדפיס כרטיס ביקור....ואני עוד לא סגורה על הלוגו...".
"אם ארצה לעזוב את העבודה הבוס ינקום בי ולא ייתן לי פיצויים, אז אין ברירה, אני לא יכול לעשות כלום בלי כסף הפיצויים האלה..."
"אילו הייתי יותר צעירה" (עשירהמקושרת מקבלת יותר תמיכה בבית, וכו'...).
רבותי, תזכרו דבר אחד:
אף אחד לא נולד דחיין! דחיינות היא עוד דפוס התנהגות שפיתחנו בחיינו וכמו שפיתחנו אותו אפשר גם לפתח אחר...אם רק באמת נרצה ובאמת נתחייב לכך "מבפנים" ולא רק בשיחות סלון ו"שיחות וונטילציה" וקיטורים.
אז איך מתחילים? אפשר להתחיל במספר טיפים, שאין באף אחד מהם המצאת הדור, אבל יש בכל אחד מהם פוטנציאל לשינוי, שאם ייושם גם הדחיין ה"מסור" ביותר לא יוכל להישאר אדיש :
1. התחל!- To Begin, Begin." (William Wordsworth)"-
אחד הדברים העוצמתיים ביותר שאפשר לעשות בכל נקודת שבר או תקיעות זה פשוט- להתחיל! ברגע שמתחילים לנוע תתפלאו מה מתחיל לקרות שקודם לכן עוד לא קרה...
2. האמן!- מי שבאמת רוצה לשים קץ לדחיינות יתר חייב קודם כל להאמין שהוא יכול לעשות את זה. וברגע שהאמונה במקום גם ביטחון העצמי מתחיל לעלות ובכך הגלגל ה מתחיל להתגלגל קדימה.
3. מטרות ויעדים- הצבת מטרות מאשפרת מיקוד וקביעת יעדים מאפשרת בניית מחויבות להישגים. זהו כלי קטן עם יכולת גבוהה ביותר.
4. שריין את הזמן!- פתח יומן ו"סגור" שעות לפעילות שתוציא אותך מהתקיעות. שריון הזמן מאפשר חשיבה ממוקדת והגברת המחויבות.
5. עבודה בשלבים- כל פרויקט, גדול ככל שיהיה, בנוי משלבים. שבירת הפרויקט לחלקים קטנים מוסיפה שליטה וביטחון עצמי בפעילות עצמה. כאשר עובדים על היעדים הקטנים במרץ אפשר לטעום את "טעם הניצחון" וההצלחה מהר יותר, דבר הגורם גם הוא להעלאת הביטחון העצמי, שכאמור בלעדיו מן הסתם נוצרת אצלנו דחיינות.
6. קבע כללים- נסה לשריין בכל יום פעילות אחת שלא ממש מוצאת חן בעיניך אבל היא בכל זאת חשובה להתקדמות. ברגע שתתרגל לעשות דבר אחד כזה כל יום הוא הופך לשגרה, והשגרה תתרום לחזק את המחויבות להמשך הדרך.
7. לא לשכוח לחגוג!- מצליחנים יודעים לחגוג את ההצלחות, התבוסתנים מתמקדים בכישלונות שלהם. קח כל הזדמנות לחגוג את נקודות ההצלחה במלחמה נגד הדחיינות!
8. המנעו מהפרעות- זהו והגבילו את הדברים שבדרך כלל גורמים לנו להפרעות- טלפונים, פלאפונים פתוחים בכל עת ובכל שעה, התעסקות עם א-מייל, גלישה באינטרנט, בין היתר.
9. תמיכה- בכל פרויקט ומשימה בחיים תמיד טוב שיהיה מישהו לידכם להזכיר ולתמוך. זה יכול להיות איש מקצוע כמו מאמן או פשוט חבר בו משפחה או מכר שמאוד מפרגן וחפץ בהצלחתכם.
10. איזון- הזהרו מ over-doing! כולנו אנשים שעובדים יותר טוב כאשר מערכות חיינו נמצאות באיזון. כדאי לדאוג לשלב גם הנאות לחיים שלפעמים הן מביאות אנרגיה יותר חזקה לביצוע השאיפות שלנו.
ולסיכום- הצחוק! לפעמים הצחוק טוב מאלף מילים. ומה שלא יעשה השכל יעשה- אולי- הצחוק. ויעשה אותו בכיף.
רוצים לצחוק? אני ממליץ בחום על הלינק הזה- תהנו!
http://www.i-am-bored.com/bored_link.cfm?link_id=7240
