בג"ץ 4111/07, פלונית ואח' נ' פלוני
כב' השופטים א' א' לוי, ע' ארבל וי' דנציגר
עו"ד יעקב חובב לעותרים; עו"ד נפתלי שילה, עו"ד מיכאל קורינאלדי למשיב 1; עו"ד שמעון יעקבי למשיבים 2-3
27.07.2008
העובדות:
העותרת 1 והמשיב 1, הנם בני זוג שהתגרשו זה מזו ולהם שתי בנות צעירות. עניינו של ההליך דנן בהסדרי המשמורת על ילדי בני הזוג. בראשית שנת תשס"א (2000) הניחו בני-הזוג בפניו של בית-הדין הרבני האזורי בירושלים הסכם גירושין, בו נקבע בין השאר כי המשמורת על שתי בנותיהם המשותפות תהיה לאישה, ואילו הבעל יהא זכאי להסדרי ראייה קבועים. מקץ שנה ומחצה, ובניגוד למוסכם, עזבה האישה את הארץ עם שתי הבנות, ובמשך כשנה שהתה בחו"ל בלא שהתאפשר לבעל לפגוש בבנותיו. על אף שלבסוף שבו השלוש לישראל, חשש הבעל כי בכוונת האישה להעתיק את מגוריהן באורח קבע לחו"ל, ועתר לצו המעכב את יציאת הבנות מהארץ.
בית-הדין האזורי נענה לבקשתו והוציא מלפניו צו כאמור, ובהמשך הותירה האישה את הבנות אצל הבעל ועזבה את הארץ בגפה. בסמוך לאחר מכן שב הבעל ופנה לבית-הדין הרבני, בבקשה למסירת המשמורת לידיו ובית-הדין הוציא, במעמד צד אחד, צו זמני המורה כי כך ייעשה "עד להחלטה מבית-הדין הקבוע לידון". האישה, שעמדה כל העת על עמדתה כי קביעתם של הסדרי משמורת חדשים אינה בסמכותה של הערכאה הרבנית, פנתה לבית-הדין האזורי באמצעות בא-כוחה, המיצגה גם בעתירה דנן. בהחלטת בית הדין האזורי נקבע, כי בית-הדין קנה לעצמו סמכות נמשכת לדון בהסדרי המשמורת משעה שהצדדים הביאו את הסכם הגירושין לאישורו, ונוכח כך שתפקידו לא התמצה אך במתן חותמת של כשרות לאותו הסכם אלא הוא היה מעורב בעיצוב תנאיו.
בית-הדין האזורי הוסיף וקבע כי העותרת, בהתנהגותה, הביעה השלמה עם קיום הסמכות בידיו, והכוונה לכך שלא פנתה לערכאה חלופית ואף השתהתה בהעלאת טענתה בענין הסמכות במשך מספר חודשים, שבמהלכם נמשכה ההתדיינות בפניה של הערכאה הרבנית. מנגד, דעת המיעוט קבעה כי בית-הדין נעדר סמכות לדון בהסדרי המשמורת, וכפי שנכתב בלשון תמציתית: "בנסיבות שבנדון והמגבלות בהן הושמו סמכויות בית-הדין, לא נותר לנו לכאורה, כי אם לקבוע שלא ניתנה הסמכות בענין לבית-הדין".על החלטתו של בית-הדין האזורי ערערה העותרת לבית-הדין הרבני הגדול.
בית-הדין הגדול מאן לפסוק בשאלה עליה ייסד עצמו הערעור, היא שאלת הסמכות, אולם משהחל דן בעצמו בדמותם של הסדרי המשמורת הראויים, שוב לא נותר ספק כי מנוי וגמור עמו כי זו מצויה בידיו. במספר החלטות, בהן שבו ונבחנו הסדרי המשמורת, קבע בית-הדין הגדול - תוך שהוא מציב את טובת הבנות נר עיקרי לרגליו - כי זו תהא משותפת ותחולק בין ההורים על-פי ימי השבוע.מכאן העתירה דנן.
החלטה:
א. על-פי חוק, מוסמך בית-הדין הרבני לדון "בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין" (סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים). הוגשה תביעת גירושים לבית-הדין, ומי מבין הצדדים ביקש לכרוך בה ענינים נוספים דוגמת המשמורת על ילדיהם המשותפים, קנה לעצמו בית-הדין סמכות, ולא סתם סמכות כי אם סמכות ייחודית לדון בנושאים שנכרכו, ובלבד שהכריכה נעשתה כדין. ככלל, משהגיע ההליך לסיומו, מוצתה סמכות זו ועברה מן העולם. על מנת שיוכל לשוב ולהידרש לסוגיות שנדונו בפניו, על בית-הדין לקנות סמכותו ממקור אחר, וכזה עשוי להימצא לו ברעיון של סמכות נמשכת (ובשמו האחר, כלל ההמשכיות). על פי כלל זה,תהא הערכאה המקורית - והיא בלבד - מוסמכת לעסוק בגלגולו המאוחר של ענין שנדון בפניה בעבר. אולם, בהיותה של הסמכות הנמשכת - חריג, ושל עקרון הברירה החופשית בין ערכאות - הכלל, טיב הענינים בהם נקנית אותה סמכות הוא מוגבל.
ב. ניתן לכנות את התכלית העומדת בבסיס עיקרון הסמכות הנמשכת "מבחן הסיכול". אותו רעיון מיוסד על חשש, כי הכרעה שיפוטית שניתנה בעבר כדין ובסמכות - היא עצמה או רוחה - עלולות להימצא מסוכלות, מקום בו שבה הפרשה שבגדרה ניתנה אותה הכרעה ומעסיקה את הערכאות. זהו חשש הטבוע בעשייה השיפוטית מעצם טיבה, באשר נושאה - ההתנהגות האנושית, לעולם אינו שוקט אל השמרים, ובפרט נכון הדבר שעה שמדובר ביחסים משפטיים ארוכי טווח, דוגמת אלה המעורבים בסוגיות של משמורת לאחר גירושים. אולם, אותו חשש מעמיק באורח ניכר מקום בו מונחת סוגיה משפטית להכרעתן של ערכאות בנות סמכות שיפוט מקבילה, המחזיקות בכללי החלטה נבדלים, כפופות למסורות משפטיות אחרות ונוהגות על-פי דינים שונים. רעיון הסמכות הנמשכת - ולצדו הכלל המשלים בדבר ענין תלוי ועומד - שואבים מעקרון הכיבוד ההדדי בין ערכאות, שלא לשמו בלבד הוא קיים, כי אם להבטחתה של היכולת לממש הכרעות שיפוטיות שניתנו, או שעתידות לקרום עור וגידים, ולמנוע דיסהרמוניה בהכרעות המתקבלות. הדעת נותנת, כי אם יונח לאותה ערכאה לשוב ולהידרש להכרעה שיצאה תחת ידיה, יקטן הסיכון מפני סיכולה של זו, או מפני סיכולו של הקו השיפוטי שנקטה, והוא רלוונטי אף אם השתנו הנסיבות באופן שאינו מאפשר עוד להיזקק לאותה הכרעה.
ג. לפיכך על מנת שתוכר סמכותו הנמשכת של טריבונל שיפוטי, צריכים להתקיים שני תנאים. התנאי הראשון הוא, כי ההחלטה המקורית ניתנה לאחר בירור ושקילה. עליה לשקף הליך של דיון משפטי, שבמהלכו נשמעו או הוגשו טיעוני הצדדים, נקבעו ממצאים ונתקבלו הכרעות. על כן ברור, כי סוגיה מאוחרת שכלל לא נדונה בערכאה המקורית וממילא לא הוכרעה, לא תקים סמכות נמשכת לאותה ערכאה ואפילו היא קשורה לענינים אחרים, שכן נדונו. לפיכך, אישור פורמאלי של הסכם, שהונח בפניה של ערכאה שיפוטית אך היא לא ירדה לתוכנו ולא הכריעה דבר לגביו, לא יוכל - ככלל - לשמש בסיס להכרה בסמכותה הנמשכת. לכך חריג אחד והוא מקום בו בית המשפט מאשר הסכם ממון בין בני זוג.
ד. התנאי השני להכרה בקיומה של סמכות נמשכת הוא שהסוגיה המאוחרת קרובה במידה מספקת לזו המקורית, עד כי נשמר צביונו המתמשך של הענין, שהוא המצדיק שיבה אל הערכאה אשר בראשונה. גם לענין זה יפה מבחן הסיכול, שכן החשש מפני סיכולה של ההכרעה המקורית או של רוחה מצטמצם ככל שגדל המרחק בינה לבין הסוגיה החדשה שעל הפרק. אותו ריחוק יכול שיתבטא, בין השאר, בתוכנה של המחלוקת; בזהותם של בעלי-הדין; בפער זמנים שנתגלע; ואפילו במרחק גיאוגרפי.
ה. במקרה דנן, החלק הרלוונטי בהסכמים, שהניחו בני-הזוג לפתחו של בית-הדין האזורי, לא עסק בעניני ממון כי אם בהסדרי משמורת. אישור ההסכמים בערכאה הרבנית לא הציבם, אפוא, במגרשו של החריג לכלל, המקנה לבית-הדין סמכות לדון בעתירות לשינויים של הסדרי המשמורת גם בעתיד. גדר השאלה היא, לפיכך, אם לגיבוש ההסכמים קדם הליך משפטי של דיון וברור בפניו של בית-הדין. בחינת עובדותיה של פרשה זו, כפי שהן משתקפות בפרוטוקול הדיונים בבית-הדין האזורי ובהחלטותיו, אינה מותירה מקום לספק כי הליך שכזה לא התקיים. בית-הדין האזורי לא לקח חלק בעיצוב תנאיהם של ההסכמים, לא דן ולא בירר דבר בענינם של הצדדים. אפילו קדמו לאישורם של ההסכמים ישיבות בפניו, במהלכן הוצגו לו ההסכמים ונעשה ניסיון למנוע את הגירושים, אין לכך דבר עם קיומו של דיון מן הסוג האמור. בני-הזוג לא היו חלוקים בדבר. אדרבה - הסכמתם היא שסללה את הדרך לגירושיהם בפני בית-הדין. הם לא נצרכו כלל להכרעתו של בית-הדין האזורי, ומכאן שלא התמלא התנאי הראשון לרכישתה של סמכות נמשכת. אכן, בהיעדר הכרעה אשר קם חשש כי תסוכל, ולו בשוגג, בידיה של ערכאת ההמשך, לא הושת הבסיס הרעיוני להכרה בקיומה המאוחר של הסמכות.
העתירה נתקבלה
כב' השופטים א' א' לוי, ע' ארבל וי' דנציגר
עו"ד יעקב חובב לעותרים; עו"ד נפתלי שילה, עו"ד מיכאל קורינאלדי למשיב 1; עו"ד שמעון יעקבי למשיבים 2-3
27.07.2008
העובדות:
העותרת 1 והמשיב 1, הנם בני זוג שהתגרשו זה מזו ולהם שתי בנות צעירות. עניינו של ההליך דנן בהסדרי המשמורת על ילדי בני הזוג. בראשית שנת תשס"א (2000) הניחו בני-הזוג בפניו של בית-הדין הרבני האזורי בירושלים הסכם גירושין, בו נקבע בין השאר כי המשמורת על שתי בנותיהם המשותפות תהיה לאישה, ואילו הבעל יהא זכאי להסדרי ראייה קבועים. מקץ שנה ומחצה, ובניגוד למוסכם, עזבה האישה את הארץ עם שתי הבנות, ובמשך כשנה שהתה בחו"ל בלא שהתאפשר לבעל לפגוש בבנותיו. על אף שלבסוף שבו השלוש לישראל, חשש הבעל כי בכוונת האישה להעתיק את מגוריהן באורח קבע לחו"ל, ועתר לצו המעכב את יציאת הבנות מהארץ.
בית-הדין האזורי נענה לבקשתו והוציא מלפניו צו כאמור, ובהמשך הותירה האישה את הבנות אצל הבעל ועזבה את הארץ בגפה. בסמוך לאחר מכן שב הבעל ופנה לבית-הדין הרבני, בבקשה למסירת המשמורת לידיו ובית-הדין הוציא, במעמד צד אחד, צו זמני המורה כי כך ייעשה "עד להחלטה מבית-הדין הקבוע לידון". האישה, שעמדה כל העת על עמדתה כי קביעתם של הסדרי משמורת חדשים אינה בסמכותה של הערכאה הרבנית, פנתה לבית-הדין האזורי באמצעות בא-כוחה, המיצגה גם בעתירה דנן. בהחלטת בית הדין האזורי נקבע, כי בית-הדין קנה לעצמו סמכות נמשכת לדון בהסדרי המשמורת משעה שהצדדים הביאו את הסכם הגירושין לאישורו, ונוכח כך שתפקידו לא התמצה אך במתן חותמת של כשרות לאותו הסכם אלא הוא היה מעורב בעיצוב תנאיו.
בית-הדין האזורי הוסיף וקבע כי העותרת, בהתנהגותה, הביעה השלמה עם קיום הסמכות בידיו, והכוונה לכך שלא פנתה לערכאה חלופית ואף השתהתה בהעלאת טענתה בענין הסמכות במשך מספר חודשים, שבמהלכם נמשכה ההתדיינות בפניה של הערכאה הרבנית. מנגד, דעת המיעוט קבעה כי בית-הדין נעדר סמכות לדון בהסדרי המשמורת, וכפי שנכתב בלשון תמציתית: "בנסיבות שבנדון והמגבלות בהן הושמו סמכויות בית-הדין, לא נותר לנו לכאורה, כי אם לקבוע שלא ניתנה הסמכות בענין לבית-הדין".על החלטתו של בית-הדין האזורי ערערה העותרת לבית-הדין הרבני הגדול.
בית-הדין הגדול מאן לפסוק בשאלה עליה ייסד עצמו הערעור, היא שאלת הסמכות, אולם משהחל דן בעצמו בדמותם של הסדרי המשמורת הראויים, שוב לא נותר ספק כי מנוי וגמור עמו כי זו מצויה בידיו. במספר החלטות, בהן שבו ונבחנו הסדרי המשמורת, קבע בית-הדין הגדול - תוך שהוא מציב את טובת הבנות נר עיקרי לרגליו - כי זו תהא משותפת ותחולק בין ההורים על-פי ימי השבוע.מכאן העתירה דנן.
החלטה:
א. על-פי חוק, מוסמך בית-הדין הרבני לדון "בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין" (סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים). הוגשה תביעת גירושים לבית-הדין, ומי מבין הצדדים ביקש לכרוך בה ענינים נוספים דוגמת המשמורת על ילדיהם המשותפים, קנה לעצמו בית-הדין סמכות, ולא סתם סמכות כי אם סמכות ייחודית לדון בנושאים שנכרכו, ובלבד שהכריכה נעשתה כדין. ככלל, משהגיע ההליך לסיומו, מוצתה סמכות זו ועברה מן העולם. על מנת שיוכל לשוב ולהידרש לסוגיות שנדונו בפניו, על בית-הדין לקנות סמכותו ממקור אחר, וכזה עשוי להימצא לו ברעיון של סמכות נמשכת (ובשמו האחר, כלל ההמשכיות). על פי כלל זה,תהא הערכאה המקורית - והיא בלבד - מוסמכת לעסוק בגלגולו המאוחר של ענין שנדון בפניה בעבר. אולם, בהיותה של הסמכות הנמשכת - חריג, ושל עקרון הברירה החופשית בין ערכאות - הכלל, טיב הענינים בהם נקנית אותה סמכות הוא מוגבל.
ב. ניתן לכנות את התכלית העומדת בבסיס עיקרון הסמכות הנמשכת "מבחן הסיכול". אותו רעיון מיוסד על חשש, כי הכרעה שיפוטית שניתנה בעבר כדין ובסמכות - היא עצמה או רוחה - עלולות להימצא מסוכלות, מקום בו שבה הפרשה שבגדרה ניתנה אותה הכרעה ומעסיקה את הערכאות. זהו חשש הטבוע בעשייה השיפוטית מעצם טיבה, באשר נושאה - ההתנהגות האנושית, לעולם אינו שוקט אל השמרים, ובפרט נכון הדבר שעה שמדובר ביחסים משפטיים ארוכי טווח, דוגמת אלה המעורבים בסוגיות של משמורת לאחר גירושים. אולם, אותו חשש מעמיק באורח ניכר מקום בו מונחת סוגיה משפטית להכרעתן של ערכאות בנות סמכות שיפוט מקבילה, המחזיקות בכללי החלטה נבדלים, כפופות למסורות משפטיות אחרות ונוהגות על-פי דינים שונים. רעיון הסמכות הנמשכת - ולצדו הכלל המשלים בדבר ענין תלוי ועומד - שואבים מעקרון הכיבוד ההדדי בין ערכאות, שלא לשמו בלבד הוא קיים, כי אם להבטחתה של היכולת לממש הכרעות שיפוטיות שניתנו, או שעתידות לקרום עור וגידים, ולמנוע דיסהרמוניה בהכרעות המתקבלות. הדעת נותנת, כי אם יונח לאותה ערכאה לשוב ולהידרש להכרעה שיצאה תחת ידיה, יקטן הסיכון מפני סיכולה של זו, או מפני סיכולו של הקו השיפוטי שנקטה, והוא רלוונטי אף אם השתנו הנסיבות באופן שאינו מאפשר עוד להיזקק לאותה הכרעה.
ג. לפיכך על מנת שתוכר סמכותו הנמשכת של טריבונל שיפוטי, צריכים להתקיים שני תנאים. התנאי הראשון הוא, כי ההחלטה המקורית ניתנה לאחר בירור ושקילה. עליה לשקף הליך של דיון משפטי, שבמהלכו נשמעו או הוגשו טיעוני הצדדים, נקבעו ממצאים ונתקבלו הכרעות. על כן ברור, כי סוגיה מאוחרת שכלל לא נדונה בערכאה המקורית וממילא לא הוכרעה, לא תקים סמכות נמשכת לאותה ערכאה ואפילו היא קשורה לענינים אחרים, שכן נדונו. לפיכך, אישור פורמאלי של הסכם, שהונח בפניה של ערכאה שיפוטית אך היא לא ירדה לתוכנו ולא הכריעה דבר לגביו, לא יוכל - ככלל - לשמש בסיס להכרה בסמכותה הנמשכת. לכך חריג אחד והוא מקום בו בית המשפט מאשר הסכם ממון בין בני זוג.
ד. התנאי השני להכרה בקיומה של סמכות נמשכת הוא שהסוגיה המאוחרת קרובה במידה מספקת לזו המקורית, עד כי נשמר צביונו המתמשך של הענין, שהוא המצדיק שיבה אל הערכאה אשר בראשונה. גם לענין זה יפה מבחן הסיכול, שכן החשש מפני סיכולה של ההכרעה המקורית או של רוחה מצטמצם ככל שגדל המרחק בינה לבין הסוגיה החדשה שעל הפרק. אותו ריחוק יכול שיתבטא, בין השאר, בתוכנה של המחלוקת; בזהותם של בעלי-הדין; בפער זמנים שנתגלע; ואפילו במרחק גיאוגרפי.
ה. במקרה דנן, החלק הרלוונטי בהסכמים, שהניחו בני-הזוג לפתחו של בית-הדין האזורי, לא עסק בעניני ממון כי אם בהסדרי משמורת. אישור ההסכמים בערכאה הרבנית לא הציבם, אפוא, במגרשו של החריג לכלל, המקנה לבית-הדין סמכות לדון בעתירות לשינויים של הסדרי המשמורת גם בעתיד. גדר השאלה היא, לפיכך, אם לגיבוש ההסכמים קדם הליך משפטי של דיון וברור בפניו של בית-הדין. בחינת עובדותיה של פרשה זו, כפי שהן משתקפות בפרוטוקול הדיונים בבית-הדין האזורי ובהחלטותיו, אינה מותירה מקום לספק כי הליך שכזה לא התקיים. בית-הדין האזורי לא לקח חלק בעיצוב תנאיהם של ההסכמים, לא דן ולא בירר דבר בענינם של הצדדים. אפילו קדמו לאישורם של ההסכמים ישיבות בפניו, במהלכן הוצגו לו ההסכמים ונעשה ניסיון למנוע את הגירושים, אין לכך דבר עם קיומו של דיון מן הסוג האמור. בני-הזוג לא היו חלוקים בדבר. אדרבה - הסכמתם היא שסללה את הדרך לגירושיהם בפני בית-הדין. הם לא נצרכו כלל להכרעתו של בית-הדין האזורי, ומכאן שלא התמלא התנאי הראשון לרכישתה של סמכות נמשכת. אכן, בהיעדר הכרעה אשר קם חשש כי תסוכל, ולו בשוגג, בידיה של ערכאת ההמשך, לא הושת הבסיס הרעיוני להכרה בקיומה המאוחר של הסמכות.
העתירה נתקבלה
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
