קיימות שתי יחידות הרכבה, שאפשר ברמה הפדגוגית, לדבר עליהן כמופרדות, רק כדי להבינן, המרכיבות את הישות האנושית. האחת היא "האישיות" והשניה "האני העליון". האישיות היא ה"פרסונה", שמשמעותה ביוונית "מסכה". בתאטראות ביוון העתיקה, ההצגות היו משוחקות על ידי אותו שחקן או אותם שחקנים, ששינו את המסיכה שלהם כמה פעמים במהלך הצגה, כדי לשחק תפקידים שונים. המסיכה מכסה על המהות אחת, שאינה משתנה.
אם האישיות היא המסיכה, אזי ממה האישיות מורכבת? כדי להבין את המשמעות של מורכבות המסיכה האנושית (האישיות=הפרסונה), יש להבין עוד יותר טוב את הביטוי של "פרסונה" ביוון העתיקה. כפי שאמרנו, משמעה של המילה פרסונה הינה - מסיכה של שחקן בהצגה הגדולה. המילה האנגלית personality עושה את החיבור בין השניים, שכן personality משמעו - אישיות. התאטרון היווני, היה יותר מסתם מקום, שבו היו יושבים אנשים כדי לבלות את זמנם באומנות.
המילה Theatre מכילה את המילה Earth, בתוכה, מה שמרמז, שהתאטרון הינו ביטוי לחיים בכדור הארץ. יותר מאוחר הגיע שייקספיר והרחיב את הרעיון הזה באומרו - "כל העולם במה ואנחנו שחקניו", כשהוא רומז על תוכנית רחבה, שבה לכל אדם יש תפקיד שקיבל מלמעלה ומוטל עליו למצוא ו/או ליצור את הבמה האישית שלו בתוך החיים. האני העליון, שהוא הגורם היציב באדם והאישיות, משתנה ממצב למצב ומתפקיד לתפקיד. ניתן לאמר שהאני העליון הוא הבמאי והאישיות היא השחקן, או השחקנים (לפחות 4). המסיכה, האישיות, הפרסונה האנושית מורכבת כשלעצמה מארבע חלקים, האמורים לעבוד בשיתוף פעולה, במידה והם מקבלים בימוי נכון מן הבמאי, שהוא האני העליון.
ארבעת החלקים של האישיות הינם: הגוף הפיסי, הגוף האנרגטי, גוף הרגש וגוף השכל. שוב, החלקים הללו אינם קיימים כגופים נפרדים העומדים זה מעל זה, או זה לצד זה, אלא שהם נמצאים שזורים האחד בשני. כאשר יודעים לסדר אותם בסדר הנכון ומלמדים את כל אחד מדפנות האישיות, לעבוד עבודה משותפת למען מטרה, אזי מגיעים לחיבור עם האני העליון, שמצידו עוזר לשמירה על הארגון והצדק השיתופי בין כל הגופים השונים, כדי להגיע להגשמה עצמית.
השאלה הנשאלת היא - מדוע, בימי קורונה, האדם הולך עם מסיכה ומה המסיכה על המסיכה (מסיכה על הפרסונה=אישיות) מלמד אותנו עליו? אם היינו שואלים את האני העליון הוא היה אומר, שכאשר האדם מאבד את היעוד האישי שלו והמשחק שלו אינו משוחק יותר על ידו ובמקום זה, הוא משחק את משחקם של אחרים, הרי שהמסיכה שלו (הפרסונה=אישיות) אין בה שימוש וצורך, היא חסרת טעם ומשמעות ולכן, אפשר לכסות עליה, כאילו כיסינו על איזו חרפה.
כך קורה, שכאשר אוכלוסיה שלמה, אשר הפרטים בה אינם משחקים את התפקיד שאליו יועדו, הם הופכים חסרי הבעה אישית ומאבדים את משמעותם בעולם ובחיים. הפרסונה, האישיות, שלא שירתה את התוכנית של האני העליון, מקבלת פס מהיקום. היקום, דרך השלטון הרודני, משקף לאנושות, את בזבוז הזמן והמרחב, שהם מתקיימים בו, כאשר האישיות, במקום לשרת מטרות נעלות, אליהן היא נולדה, משרתת תשוקות חסרות משמעות, שאינן תורמות לסביבה, לקרובי משפחה, לאנושות ולעולם.
באחיזתם של בני אנוש, במסכות, שניתנו להם על ידי רודנים, משמידי חירות אישית, בהם הם מאמינים, הם מסכימים למעשה ומאשרים את העובדה, שבמהלך כל ימי חייהם, הם לא מצאו את התפקיד האישי הייחודי/יעודי שלהם בתיאטרון החיים, לא מצאו את הטבע האישי שלכם ולכן הם מוכנים למכור את חירותם לכל המרבה במחיר, כי כאשר הייתה להם חירות, לא ניצלו אותה להגשמה עצמית. וגם אם היה קושי בחיפוש אחר הייחודיות האישית, מחויבותם לאני העליון דרשה מהם להמשיך לחפש עצמם ולהוריד קליפות לא להם, דבר, שנכשלו בו. עדר חובשי מסכות, הינם עדר אנושי שפרטיו איבדו צלם אנוש, או יותר נכון צלם אלוהה ממעל וכולם הופכים להיות דומים בריקנותם.
