איך מדברים עם הילד על הפרעת הקשב שלו? 

איך מדברים עם הילד על הפרעת הקשב שלו?

אחת הדילמות המרכזיות עימן מתמודדים הורים לילדים עם הפרעות קשב היא האם לדבר עם הילד על הבעייה או לא, ואם כן, איך בדיוק לעשות את זה. אולי אם לא נזכיר לו שהוא סובל מהפרעות קשב, הבעיה תהפוך מינורית, והוא לא יתפוס את עצמו כ"בעל הפרעה"? ומצד שני, שיחה כזו עם הילד דווקא יכולה לעזור לו להתמודד טוב יותר עם הקשיים? מה עושים? המומחים של מרכז אמירים עם כמה עצות להורים המבולבלים.

כל הסיבות לדבר עם הילד באופן הגלוי ביותר שיש

באופן כללי, המוטו שלנו במרכז אמירים, כאשר זה נוגע לתקשורת הורה-ילד, היא להיות כמה שיותר כנים וכמה שיותר פתוחים. הכנות והפתיחות, כמובן, צריכות להיעשות בהתאמה לגילו הכרונולוגי של הילד ולרמת הבשלות והמוכנות שלו. לעתים יש לנו, ההורים, נטייה לחשוב שאם לא נדבר או נזכיר את הבעיה, הילד יחשוב שהיא לא קיימת, אך ההיפך הוא הנכון. אנחנו מאמינים כי, האמת אכן משחררת, וכי אם תהיו כמה שיותר גלויים עם הילד, תשכילו לשחרר גם את עצמכם וגם אותו ואף לחוש תחושת הקלה.

הפרעת קשב וריכוז משפיעה על כל מעגלי החיים של הילד, והיא פוגעת בתפקוד שלו בבית ובמסגרת החינוכית כאחד. בין אם ההפרעה של הילד נחשבת יחסית קלה ובין אם היא חמורה, ילד שחש כי תפקודו שונה מאחרים, אך הוא אינו יודע כי יש לו, מה שנקרא, הפרעת קשב, עלול לפתח תפיסת "עצמי" שלילית, ולחשוב שהוא לא מוצלח, פחות חכם ופחות מסוגל מחבריו.

מעבר לכך, ילד שלא מדברים עימו על הליקוי התפקודי שלו עלול לחשוב, כי ההורים מתביישים בו. גם אם זה לא באמת נכון, מחשבות כאלה יכולות בטווח הרחוק לפגוע בביטחון העצמי של הילד ובמידה שבה הוא יאהב ויקבל את עצמו, כי המסר שהילד יפנים הוא שהוריו לא באמת מקבלים אותו כפי שהוא, ולכן הם מסתירים את ה"פגם" שלו.

כך תספרו לילד על הפרעת הקשב שיש לו: 5 אלמנטים שחשוב לשים עליהם דגש בשיחה

לאחר שמנינו את הסיבות למה לא להסתיר מהילד את קיומה של הפרעת הקשב, זה הזמן לדון בשאלה חשובה לא פחות. איך מדברים איתו על זה? נכון שאנחנו חיים במציאות שבה הפרעת קשב כבר אינה מילה גסה וסביר להניח שיש לו חברים נוספים הסובלים ממנה, ובכל זאת, זוהי איננה משימה פשוטה לספר לילד שיש לו "הפרעה". אז איך מספרים לילד שיש לו הפרעת קשב, מבלי שהוא יחשוב שהוא מופרע, שהוא שונה או שמצמידים לו תווית שלילית? הנה כמה עצות שיעזרו לכם לקיים שיחה קונסטרוקטיבית, שתיטיב עם הילד ותעזור לו להתמודד.

1. חשוב שהילד ייצא מהשיחה מחוזק, מלא אנרגיה ועם רצון לקחת חלק פעיל בתהליך הטיפול בהפרעת הקשב וההתמודדות עימה. כדי שזה יקרה, רצוי, לאחר שמסבירים לילד קצת על אופי ההפרעה, להגיד לו כי כיום ישנן דרכי טיפול רבות שנועדו להקל על הסובלים ממנה ולגרום לו להאמין שהוא יכול לחיות עם הפרעות הקשב בשלום ואף להתיידד עימן. במילים אחרות, הן חלק ממנו והוא לא צריך להתבייש בהן. ילד שמסוגל להסביר את עצמו לאחרים ולדבר בחופשיות על מי שהוא, הוא ילד רגוע יותר, שגם זוכה לתמיכה ואהדה מהחברה והסביבה.
2. חשוב מאוד להגיד לילד שאתם אוהבים אותו ותמשיכו לאהוב אותו חרף הפרעת הקשב, שאתם מאמינים בו וביכולות שלו ושהעובדה שיש לו הפרעות קשב לא מעידה כהוא זה על הפוטנציאל שלו ועל היכולת שלו להצליח בחיים.
3. חשוב להדגיש בפני הילד את הייחודיות שלו, החוזקות שלו, ושהוא אינו הפרעת הקשב: הוא עולם ומלואו והפרעת הקשב היא נדבך מאישיותו הייחודית.
4. הדגישו שוב ושוב בפני הילד שהוא לא לבד, שאתם פה בשבילו, ושאתם תשמחו אם הוא ישתף אתכם במה שעובר עליו, גם בדברים הטובים וגם הלא טובים.
5. כדאי להציג את הפרעות הקשב בפרופורציה הנכונה ולא ליפות את המציאות או להקצין אותה לרעה. מצד אחד, אל תגמדו את ההפרעה ("זה שטויות, קטן עליך"), ומצד שני אל תעשו אותה יותר ממה שהיא בפועל, כדי שהיא לא תהפוך למה שמגדיר את הילד ומנהל את חייו. הפרעת הקשב שלו היא עוד אספקט בחייו, שחשוב שהוא יהיה מודע אליו, יכיר אותו ויידע כיצד לתעל אותו לכיוונים חיוביים.