מי מתגעגע לגיל ההתבגרות? 

כל פעם שאני נפגשת עם בני נוער אני מתרגשת. אני מתרגשת מכך שאין לי אף פעם מושג על מה נדבר הפעם. אני מתרגשת מהרעיונות שלהם ומצורת המחשבה שמעזה לחשוב מחוץ לקופסא. אני מתרגשת מההתרגשות שלהם לגלות ולחוות את החיים ואפילו רק מלחשוב על כל האפשרויות שלאט לאט נפתחות בפניהם. התאהבות, נהיגה, יותר חופש פעולה בלי ההורים, מסיבות, ים, לימודים, ואפילו תוכניות מעבר לאופק, צבא והלאה, יכולת התבוננות עצמית, חיפוש אחרי אתגרים חדשים.

אני מתרגשת כי אני זוכרת את תקופת הנעורים שלי, כתקופה של התפרצות של משהו, פתאום הכל אפשרי, כל מה שלא היה אפשר רק כמה שנים קודם, בגיל עשר ובגיל שמונה. בזמני, גיל ההתבגרות הרגיש יותר כמתחיל בגיל 16, בגיל הזה שחגגו לי בארה"ב sweat sixteen. כיום אני פוגשת בילדים בני עשר ושתיים עשרה שכבר מראים את סימני ההתבגרות.

היום במחקרים האחרונים של המוח, רואים ממש ירידה בין גיל תשע, עשר ועד לגיל עשרים וארבע בתפקוד בחלקים שונים של המוח. התוצאות בשטח הן למשל האופן בו המתבגר שם לב יותר לתוצאות החיוביות של מעשיו גם אם הן מסכנות את חייו. או שם לב יותר להשפעה החברתית שתהיה למעשיו מאשר לסיכון או לשליליות של המעשה. קשה לבני נוער לראות את התמונה כולה, ותשומת הלב מופנית לתגמול המיידי שהם מקבלים מהמעשה, משתיית האלכוהול, מהנהיגה המהירה, מהסיגריה, מהברזה מהתיכון.

עליה בשחרור הורמון הדופמין בתקופת הנעורים גורם לרגישות להתמכרויות שונות. כמו ג'אנק פוד, סיגריות, סמים, אלכוהול. פעמים רבות כשבני הנוער מרגישים אמון הם יספרו לי בזחיחות הדעת ועם הרבה גאווה על ההשתכרויות שלהם ועל הפעם הראשונה שעישנו סמים קלים או עשו סקס לא מוגן. זה מצחיק אותם ואינם רואים שום בעיה עם זה.

הדופמין משתחרר כאשר בני הנוער נמצאים בעשייה כלשהיא שמגרה אותם ומוציאה אותם ממצב לו הם קוראים "שעמום". האימפולסיביות רבה ואין מחשבה תחילה. בשיחות שלי אני שמה לב עד כמה בני הנוער יכולים להיות מודעים ולראות את עצמם לפני מעשה. כמו שיועצת התיכון סיפרה לי השבוע כיצד עצרה נער שעמד לשפוך דלי של מים על נער אחר שאמר מילה שלא מצאה חן בעיניו ועזרה לו לעשות את ההקשר בין האימפולס לפעולה.

כשהייתי נערה אני זוכרת את ההתרגשות של לחיות על הקצה. חיים של רולטה רוסית, כשמשפט שגור בפינו, "למה לא, מה כבר יקרה?". כשאני עוצרת נערה בפגישה ואומרת לה "רגע, מה תחושת הבטן שלך לגבי המשפט הזה שרצית לומר לחברה שלך" היא מבינה מיידית שזה יפגע בחברה. למרות ששניה לפני כן עמדה לסמס את המשפט ולהרוס חברות של שנים. לקחת סיכונים יכול להיות גם משהו מאד יומיומי, כמו לא לישון לפני בחינת בגרות כי עסוקים בלדבר בצ'ט כל הלילה. או לפרסם תמונה שעלולה לגרום לצרות באינסטגראם.

במפגשים הפרטיים שלי עם בני נוער, כשאני מתבוננת עליהם מהצד רואים משהו מאד ברור. הם עסוקים באיך רואים אותם האחרים, האם רואים אותי האחרים, מה הם חושבים עלי. גם אם הנער או הנערה הם מהמופנים, סגורים, אלו שרוצים להיות מחוץ לעדר, אלו שצובעים את השער, אלו שרוצים להיות לא כמו כולם, גם הם עסוקים באיך כולם רואים אותי.

התרגשות נוספת מהגיל הזה זכורה לי מהיכולת לחשוב באופן אבסטרקטי, להתעמק בשאלות של מה זה העולם בו אנו חיים, ומי אני בכלל, שאלות פילוסופיות על הורים, לימודים, בתי ספר, פוליטיקה, על האישיות שלנו. אני זוכרת את עצמי יושבת שעות עם כמה חברים וגיטרה לדבר על החיים. כמה חשוב בגיל הזה שיהיה שם מישהו כמו הורה, חבר, בן משפחה, איש מקצוע שאיתו אפשר לפתוח את הנושאים העמוקים הללו ולדבר עליהם עם מודעות וחקירה סקרנית.

ההתרגשות מהגיל גם לוותה אצלי כמו בני נוער רבים בהסתגרות בחדר, בהתבודדות, בפרצוף מלנכולי שהפסיק לחייך, בהקשבה למילים של שירים שמנתחים את החיים, רוק כבד, שירי נשמה, שירי אהבה ומוות. ובעיקר במחשבות מרחיקות לכת שמעט מהם אולי אמצא ביומנים שלי מאותם השנים.

אז יחד עם תחושת המרד ולקיחת סיכונים הנעורים מביאים משב רוח חדש לחיים. לחיים של בני הנוער ושל ההורים שלהם. עם הבנה ואמפתיה ותקשורת מכבדת, עם העצמת האינטואיציה והמודעות העצמית אפשר יהיה להוציא מבני הנוער את המיטב. לעודד אותם להתמקצע בדבר מסויים, כמו נערים שמצאו את האוצר הפנימי שלהם בציור, בנגינה על קלידים, בספורט, במוערבות חברתית או פוליטית. אפשר לערב אותם בתגליות ובמחקרים ולנהל איתם שיחות בארוחת ערב על רומו של עולם.

כשאנו ההורים ואנשי המקצוע, נטפח את המהות של גיל ההתבגרות, המתבגרים שלנו יגדלו להיות למבוגרים בוגרים ומסוגלים לקחת סיכונים שקולים בעולם שמשתנה ומתפתח מול עינינו. אלו הבוגרים שיעמדו בראש מדינות, שישפיעו על איזון הכלכלה והטבע, אלו הבוגרים שימציאו את ההמצאות החדשות ויציגו במוזיאונים שלנו. וזו האחריות שלנו.