למה להיעלם במקום לגמור את זה יפה? 

"בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם..." (חוה אלברשטיין)

רגע לפני שניפרד משנת 2007 , עוד מילה על סופים. בכל סוף שנה אנחנו מסכמים מה עשינו, את ההצלחות והכישלונות, מה הגשמנו ומה הסתיים בחיינו. בין הדברים שמסתיימים ישנן מערכות יחסים וקשרים שתמו, כאלה שהסתיימו בהחלטה משותפת, או כאלה שאנחנו סיימנו, וישנן אלה שהסתיימו בלי שרצינו. בכל פרידה יש תזכורת למוות, הזוגיות שהתפרקה, החברות שלא נותר בה דבר, היזיזות שחדלה להיות...

מה עושים לנו הסופים האלה, ובעיקר אלה שלא אנחנו בחרנו בהם?

משך הקשר אינו תמיד המדד לעוצמתו, וישנם קשרים, כמו חייו של פרפר, שנמשכים יום והם עולם ומלואו. לכאורה, לא היינו מצפים למצוא שברון לב ותסכול עמוק בעקבות סיום של מערכת יחסים קצרה, שלא מזמן רק החלה. אבל אם נסתכל סביבנו, נמצא לא מעט אנשים חבולים ופגועים, שמלקקים את הפצעים ומתקשים להתאושש, בעקבות פרידה מקשר טרי.

פעם אחר פעם אנחנו שומעים על ואריאציות חדשות לתופעת ההעלמות בסיומו של קשר טרי. גברים וגם נשים, שהחלו לא מזמן קשר חדש ומרגש, וחשו פרץ התלהבות, התאהבות ואופטימיות מרובה, שאולי זה זה "האחד", נדהמים לגלות את הצד השני.... נעלם. להעלמות מספר שיטות:
? ישנם ה"מבריזים" - קובעים, לא מגיעים ולא מודיעים
? ישנם ה"מתאדים"- לא מתקשרים ולא עונים לטלפון.
? ישנם ה"נותנים להבין" - אלה שחוזרים לחפש באתר ההכרויות.
? ישנם ה"מסמסים" - "תודה לא מתאים לי".
? ישנם ה"כותבים" - מייל או מכתב של ממש.

מה שמאחד את ה"נעלמים" הוא האופן החד צדדי של הסוף, כשכמובן שעלינו לציין לשבח את המסמסים והכותבים, שלפחות מתייחסים למצוקה של הצד השני וטורחים להסיר את הספק...

תחושת הננטש

עינת, הייתה במערכת יחסים של חודש "הוא היה רומנטי בטרוף, כל היום סימס, רצה להתראות איתי כל הזמן, ובפגישות התחיל לדבר על להתחתן". לאחר חודש הוא נעלם, לא התקשר , לא ענה לטלפון "הייתי בטוחה שהוא בבית חולים. שום הסבר אחר לא נראה לי הגיוני. התקשרתי בהיסטריה לכל בתי החולים באיזור, אבל הוא לא היה באף אחד מהם". לבסוף התקשרה עינת מטלפון אחר, והבחור ענה... כששמע את קולה ניתק מייד.

יואל מספר, שהבחורה איתה יצא השבוע שלוש פעמים אמרה לו, כשנפרדו ביום חמישי בערב, שבסוף השבוע לא יוכלו להיפגש כי היא עייפה מכל השבוע ורוצה לישון. יואל לא הבין למה הם לא נפגשים וחשדו התעורר. הוא ביקש מחברו לראות מתי נכנסה הבחורה בפעם האחרונה לאתר ההכרויות. " לפני חמש שעות" בישר לו החבר...

רחלי, חיכתה לבחור מתחת לבית כשהיא ארוזה ומוכנה לטיול סוף שבוע בצפון. הם כבר ביחד חודש וחצי והתחילו לדבר על מגורים משותפים וקצת חלומות. כשלא הגיע בזמן נלחצה. הוא דייקן הבחור. לאחר חצי שעה התקשרה אליו, הוא לא ענה... עד היום.

יאיר יצא לדייט מדהים שנמשך שבע שעות. הם דיברו על הכל, התחבקו והתנשקו. יאיר ידע שהוא מצא את הנפש התאומה שלו בעולם. הם טיילו בלי לחשוב לאן, אוחזים ידיים, עם חיוך בלתי מוסבר. בארבע בבוקר הם נפרדו בקושי רב. למחרת בבוקר סימס לה יאיר "בוקר טוב, אני לא מפסיק לחייך וחושב רק עלייך", הסמס לא זכה לתגובה, "אולי היא עוד ישנה" חשב. בצהריים התקשר אבל לא נענה. עד הערב חייג עוד כמאה פעם...

כינסנו לשיחה את עינת, יואל , רחלי ויאיר ושאלנו אותם איך הם הרגישו:
? הרגשתי נורא
? פגיעה, משבר אמון באחרים
? משבר אמון בעצמי, בבחירה שלי
? לא יוצא יותר... לא מוכן להיפגע שוב
? הפגיעה האמיתית היא הדרך בה התרחש הסוף
? ההתעלמות ההעלמות
? חוסר ההתחשבות ברגש

הצד הנוטש

למה זה קורה, בעצם? כל מי שעמד אי פעם בצד השני, של זה שנוטש, בורח ועוזב מבלי להסביר, יודע מצוין שאם היה יכול אחרת, כנראה לא היה נוהג כך. ברוב המקרים לא מדובר באנשים לא מוסריים, שחושבים ש"ככה נכון וטוב לגמור עניינים". בדרך כלל, מי שנוקט בשיטה הזו מרגיש, מכל מיני סיבות, שאינו יכול לעשות את זה בשום צורה אחרת. לברוח בלי להשאיר סימן - בצורה פחדנית - זו הדרך הקלה ביותר להמנע מלחוש את הכאב ואי הנעימות הכרוכים בעמידה ישירה ואמיצה מול האחר, בזמן שאתה גורם לו אכזבה, תסכול, כעס ואובדן.

האם זה באמת יותר פשוט להעלם? ללכת כאילו כלום לא היה, כאילו לא נותר שם מישהו שמצפה לדעת, או להבין למה... המחשבה על פגישה מקרית, ככה סתם ברחוב עם אקסית שנעלמת לה, התפיידת, או הידיעה שיש שם מישהו שיודע על הפחדנות שלך. התחושה שהותרת מאחור משהו פתוח, שלא באמת נגמר עד הסוף, כי לא נאמרו המילים שהיו צריכות להאמר, לא ניתנו ההסברים, לא נאמרה האמת... כל אלה, לעיתים קרובות מצטברים שם בנשמה ולא נותנים מנוח. כי לדברים לא פתורים, יש נטיה להמשיך ולהטריד, ובניגוד להעלמות הם ממשיכים להופיע...

אם נדמה לנו לפעמים שאפשר להשאיר את הדברים כך, לא פתורים ולא סגורים, ולהמשיך הלאה, כאילו כלום, האמת הפסיכולוגית קצת יותר מורכבת מזה: כשיש לנו unfinished business (= ענין בלתי פתור) האנרגיות הנפשיות שלנו נשארות שקועות בו, ומתקשות להשתחרר. במקום ללכת חופשיים הלאה, אנחנו נמשכים כל הזמן בחזרה לאחור. משקעים של ספק, ולעיתים גם חרטה או אשמה מכבידים עלינו, ומקשים להתחיל סיפור חדש. וכך, הבריחה, שנראתה בתחילה כפתרון פשוט וקל למצב לא נעים אליו נקלענו, מתבררת כדרך פתלתלה וסבוכה, שלא מאפשרת לנו להגיע אל המטרה.

אם מצליחים לסיים כמו שצריך - להישיר עיניים אל האדם שממול, ולהגיד לו את האמת - שעם כל הצער, זה כנראה לא ילך - מרויחים תחושה של שחרור וסגירת מעגל. זה ממש לא פשוט להיפרד, כי כל פרידה היא מיני-מוות קטן: מקומות בהם פוגשים חרדות, ספקות, וכאב. אבל סופים טובים מבטיחים התחלות חדשות....

כמחווה לסוף שנת 2007, אנחנו ממליצים להפרד כמו שצריך: לא להיעלם, לא להתאייד, להפסיק לברוח. ומאחלים לכם שב 2008 תמצאו את זה, שלא תרצו להפרד ממנו לעולם...

יעל דורון וגילי בר
מכון זוגות
פורסם במדור יחסים Ynet