תלמוד עשר הספירות - חלק א' פרק א' פסוק ה': האינסופיות שבתוך הסופיות
המחברף שמואל קרמרמן
" והסיבה היתה, לפי שכיון שאור הא"ס שוה בהשואה גמורה הוכרח ג"כ, שיצמצם עצמו בהשואה אחת מכל הצדדים, ולא שיצמצם עצמו מצד אחד יותר משאר צדדים. ונודע בחכמת השיעור שאין תמונה כל כך שווה כמו תמונת העיגול, מה שאין כך בתמונת מרובע בעל זוית נצבת בולטת, וכן תמונת המשולש וכיוצא בשאר התמונות. וע"כ מוכרח הוא להיות צמצום הא"ס בבחינת עיגול. "
הניצוץ האלוהי - האינסופיות שבתוך הסופיות
"הרצון לקבל כדי להשפיע" הוא הרצון החשוב שמתגלה בבחינה ד' ומהווה צורה רוחנית נוספת של "התעלות" במדרגה עליונה עד כדי כך, שמאפשרת לנברא להגיע "לשם דביקות במאציל". לפי חוכמת הקבלה, בבחינה ד' האור הזך שמוקרן מהמאציל אל הנאצל מוחזר בשלמותו מהנאצל אל המאציל ובכך מקנה לנאצל את יכולת הנתינה שמאפיינת את המאציל ומביאה את הנאצל לדרגת "השתוות" עם המאציל עד כדי גרימת "נחת רוח ועונג" לנאצל ולמאציל כאחד.
התהליך רצוני שבנברא, של התבטלות "טובת הנאצל" בפני "טובת המאציל" כדי להגיע לדביקות עילאית, מביא להסתלקות האור מתוך "הנקודה האמצעית, ולהעדר אור מוחלט כתוצאה מהרמת מסך. להמצאות "הנקודה אמצעית" במצב של "חושך" ניתן ליחס מציאות של "סוף" בהקשר אל המרחב שמסביב לנקודה האמצעית, שמאפיין את המקום הפנוי להווצרות הבריאה כמו גם את אור האינסוף שעוטף מסביב את הבריאה ומתפשט בכל במידה אחידה.
הנקודה האמצעית הינה הניגוד וההופכי של "אור אינסוף ברוך הוא" מכיוון שבה אין האור קיים. לא ניתן לדעת עליה ולא כלום מלבד שהיא מייצגת את "החיסרון המוחלט והסופי" וגם את "מרכז האינסופיות".
יחד עם זאת, הנקודה האמצעית אינה בחזקה של "אין" אלא מצויה כמציאות של "יש מאין". שכן, לצורך קיומה כמציאות היא חייבת שיהא בה "משהו" אדיר ורב עוצמה שמקיים אותה ככוח שמניע ומפעיל את "הרצון לקבל על מנת להשפיע". אותו "משהו" טמיר ונעלם מכונה בשם "הניצוץ האלוהי" שמצוי ברבדים העמוקים ביותר של הבריאה או של כל נברא ואינו מתגלה מתוכו אלא דרך "הרצון לקבל כדי להשפיע". המצאות "הניצוץ האלוהי" במרכז הנקודה האמצעית יכולה להיחשב כמציאות "האינסוף בתוך הסופיות" שכן ניתן לשער, כי מקורו באור האינסוף ברוך הוא כמות שהוא. יחד עם זאת ניתן לשער, כי הניצוץ האלוהי מקושר ומחובר אל מה שהינו נעלה אף מאור האינסוף - יתכן ואולי אל קורטוב זעיר ביותר שנובע ישירות מ-"הרצון הפשוט" של הבורא ושיש בכוחו להשפיע על אור האינסוף כדי לצמצמו מתוך או להכניסו אל תוך הבריאה כולה. יתכן שבכך נעוץ ההסבר הראשוני למעלתו הרמה של האדם כ-"נזר הבריאה" בהשוואה אל מלאכים שרפים ושאר יצורי הקודש - בתוככי הנברא חבוי ונעלם הבורא.
הצמצום הראשון - "סילוק " או "הסתר" אור האינסוף?
"צמצום האינסוף" מכונה בפי המקובלים גם "הצמצום הראשון". הפרשנות הרווחת היא, שאור האינסוף פינה את עצמו באופן שווה מנקודה כלשהיא כך שזו הפכה לנקודה אמצעית במרכז של עיגול שבתוכו לא קיים אור אינסוף. לעומת זאת, מחוץ למעטפת העיגול קיים אור האינסוף שעוטף את הבריאה מכל צדדיה.
קיימת פרשנות נוספת, שמתארת את תהליך הצמצום לאו דווקא בסגנון של "צמצום אור האינסוף" ע"י סילוקו ממרח הבריאה ופינוי מקום לקראתה. אלא בדרך של "העלם אור האינסוף" מסביב לנקודה מרכזית, במובן של נסתרות. כלומר, באור האינסוף לא חל שום סילוק, אלא, אדרבא, אור האינסוף מצוי כפי שהוא מאז ומתמיד אך מתווספת ממנו צורה של "אי-גילוי אור האינסוף" בחלל הבריאה.
לפי אותה פרשנות, האמירה, שאור האינסוף ממלא כל מציאות מכוונת לכך, שאור האינסוף הינו בבחינת מציאות גלויה של הקרנתו מתוך האלוהות עצמה, רק שאין מי שיבחין במציאות זו, מכיוון שאין בריאה ואין נבראים. לעומת זאת, כשעלה "ברצונו הפשוט" של הבורא לברוא בריאה, נעשתה מציאות הגילוי באור האינסוף אף היא למציאות גלויה. אולם, מכיוון שהבריאה אינה יכולה להתקיים בנוכחות אור האינסוף, זו נהפכה למציאות בלתי נגלית, בהיבט של הבריאה והנבראים, סביב הנקודה מרכזית, וכתוצאה מכך מתאפשרות התחוללות הבריאה מבלי שאור האינסוף ישנה את מהותו יכלה אותה.
פרשנות זו מדגישה, כי האחידות שבאור האינסוף נשמרת בלא קשר לבריאה. "השינוי" היחיד, שבא לידי ביטוי בתהליך הצמצום הינו העלמת הנראות של אור האינסוף בתוך הבריאה והווצרות של מציאות זמנית, כמשך תולדות הבריאה, של "אי-גילוי אור האינסוף" המתקיימת לצידה של מציאות נצחית במשמעות של "גילוי אור האינסוף" שעוטפת מסביב ומכל צדדיה את מרחב הבריאה.
גישה זו מציגה באור שונה את משמעות "התיקון" שמושג דרך פעילות הנבראים להגיע אל סילוק הרוע מתוך הבריאה, הבאתה לידי טוהרה מושלמת ולאיחוד מחודש עם הבורא. התיקון מייצג שלב שבו אור האינסוף שחבוי בתוך "בריאה" מתאחד עם אור האינסוף וזהו גם האיחוד שבין הנבראים לבורא במשמעות, שהכל מתגלה לנבראים, שניחנו בשפע של תפיסה אינסופית לגבי סודות "הכל". זהו מצב של "קץ הימים" שאין אנו מסוגלים להבין אותו.
גישה זו מאירה באופן מרתק את הפסוק בפרק א' של ספר בראשית "ויאמר אלוהים ויהי אור ויהי אור..." שמובן כהצגת ציווי "ויהי אור" מול ההיענות לציווי "ויהי אור" וכעת ניתן לפרשנות שונה: "ויהי אור" אחד שמתייחס לאור האינסוף בצורתו האחידה הנצחית לעומת "ויהי אור" השני שמתייחס אל אור האינסוף שמצוי בתוך חלל הבריאה במצב זמני של "אי-נראות" - כאילו ישנו ואיננו בתוך הבריאה.
