מאמר 1
" ואז נשאר מקום פנוי, ואויר, וחלל ריקני, מנקודה האמצעית ממש. והנה הצמצום הזה, היה בהשואה אחת בסביבות הנקודה האמצעית ריקנית ההיא, באופן שמקום החלל ההוא, היה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה, ולא היה בתמונת מרובע בעל זוית ניצבת, לפי, שגם א"ס צמצם עצמו בבחינת עגול, בהשוואה אחת מכל הצדדים "
גילוי מציאויות בתהליך הצמצום
"הצמצום" הינו הגורם להתגלות מציאות הבריאה שבה ישנו מציאות "החיסרון". כלומר, מציאות שיש בה "מקום פנוי", "אויר ריקני", ו-"חלל".
? "מקום פנוי" - צורת מציאות שיש בה גם תכלית של השגת השלמות והתיקון של הבריאה הפגומה באופן שהרוע יסולק ממנה לחלוטין, הנבראים יגיעו למודעות שלמה לקיום האלוהות ויעסקו בעבודת הבורא מתוך באמונה שלמה בו ויזכו לקבל את השפע המובטח.
? "אויר ריקני" - צורת מציאות של תחילת הבריאה שיש בה גם "אור דחסדים" בפני עצמו בלא שתהיה לו עדיין מנהיגות (אור דחוכמה). המושג אוויר ריקני מסמל את התהליך הבראשיתי התגלות הבריאה דרך התגלות אורות (הספירות והפרצופים) מתוך אור האינסוף בדרך הצמצום.
מתוך אור האינסוף עתיד להתגלות גם "אור דחוכמה" שנכנס אל תוך אור דחסדים ומנהיג אותו. ובלשון הקבלה, אור דחוכמה מתלבש באור דחסדים. המשמעות היא, שאם עד כה אור האינסוף האחיד היה ממלא כל מקום, לאחר הצמצום מתגלים בתוך הבריאה עצמה צורות של אורות אשר בשיתוף פעולה ביניהם יסייעו להנהיג את הבריאה והנבראים שבתוכה.
? "חלל" - טרם הבריאה היה שפע של אור אינסוף בכל מקום. כתוצאה מתהליך הצמצום ומתגלית צורת מציאות שבה החיסרון של השפע יוצר כוח "חלל" שמנסה למשוך אליו בחזרה את השפע (כמו הואקום בטבע). בנברא הכוונה היא אל "הרצון לקבל" שמנסה לקבל בחזרה את השפע שבאור העליון מהמאציל אל הנאצל. ככל שמידת החשק בנברא לקבל את האור רבה יותר כך השפע שמוענק מהבורא רב יותר. שיאו של "הרצון לקבל" הינו בחלל ריקני לגמרי שנוצר בבחינה ד' והוא "הרצון לקבל כדי להשפיע" . הנקודה האמצעית שמסמלת את מרכזיותה של בחינה דק מאופיינת בהעדרות האור והנכונות לקבל אור פנימה בתנאי שניתן יהא ניתן להזרימו החוצה במלואו. זאת על מנת להתעלות ולהשתוות לבורא מבחינת הרצון לנתינה וכדי להסב לו "נחת רוח".
השוויון והאחידות ב-"העדר האור" מחוץ לנקודה האמצעית
עקב תהליך הצמצום של "הרצון לקבל" והמרתו אל "הרצון לקבל על מנת להשפיע" נוצרה מציאות של "העדר אור" במרחק זהה מסביב ל-"נקודה האמצעית" ובלשון הקבלה " "בהשוואה אחת" או "במידה שווה לכל אחד מצידי הנקודה". כלומר, מבחינה תיאורית נוצר מעגל של "צמצום האור" מסביב ל-"נקודה האמצעית" שהוא כמו "חלל עגול" שמיועד לבריאה ושמוקף מסביבו באור האינסוף - "העיגול הגדול".
מבחינה רוחנית הכוונה היא, שרמת צמצום אור האינסוף מסביב לנקודה המרכזית הינה באחידות מלאה ושאין בה בחינות, הבדלים ברמות או במדרגות הצמצום, כאילו כדי יצירת מדרגה של "אור גדול" או מדרגה של "אור קטן". אלא, שהצמצום הינו "בהשוואה אחת". כלומר, באותה מידה מוחלטת של העדרות אור האינסוף מסביב לנקודה האמצעית.
חשיבות צורת העיגול מודגשת באופן חוזר ונשנה בפסוק הנוכחי ונתמכת בהסבר כי "לא היה בתמונת מרובע בעל זוית ניצבת". הסיבה לכך היא,שתמונת העיגול מסמלת שלמות ואחידות במובן שאין למעלה, למטה, ימינה או שמאלה מכיוון, שמכל נקודה שנסתכל - מתוך היקף העיגול או מתוך נקודה המרכז של העיגול - לעבר שאר העיגול נראה תמיד אותו דבר ואין הבדל מבחינת הכיוונים. זאת לעומת תמונת המשולש שבו יש הבחנה בין שמאלה וימינה ולמעלה (אין למטה) או תמונת המרובע שמסמל את ההפרדה בין למעלה ולמטה כמו גם בין ימינה ושמאלה ושצורתו המוכרת ביותר היא הריבוע "בעל זוית ניצבת".
מבחינה רוחנית תמונות העיגול מסמלת שויון במובן של הסכמה, אחידות דיעות, אמונה ללא ספק, איזון והרמוניה, השלמה ושלום. לעומת זאת תמונת המרובע יכולה לשמש כמטאפורה לעמדות שונות, ניגודיות או מנוגדות, חוסר הסכמה, הפרת איזון, מאבק כוחות וכו'. לכן ההדגשה הינה במפורש, שמדובר בתמונת עיגול "עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה".
הסוד שבנקודה האמצעית
"הנקודה האמצעית" מייצגת מצב רוחני מיוחד שבו "הרצון לקבל" - כעומד בפני עצמו וכנכפה ע"י הבורא על הנברא - הינו חלש עד כדי כך שנחשב כמבוטל. על כן, לכאורה, אין משיכה של השפע שבאור האינסוף אל הנקודה האמצעית והיא שרויה במצב של "חשיכה".
יחד עם זאת, "הרצון להשפיע" מצוי בנקודה האמצעית בעוצמה הגבוהה ביותר, משום שהנברא חש בתשוקה גדולה לרכוש לעצמו את יכולת הנתינה של השפע ולהידמות מבחינה זו אל לבורא.
מכיוון שלא ניתן להגשים את "הרצון להשפיע" מבלי מציאות של שפע שתימצא בתוך הנברא, נוצר הפתרון של "איחוד הרצונות" לכדי הצורה של "הרצון לקבל כדי להשפיע" שמביאה את הנברא למצב של "קבלה לצורך נתינה" במובן של "לקבל ככל שאפשר על מנת לתת". מציאות פאראדוכסלית זו של בחינה ד', שבה מצד אחד הרצון לקבל כעומד בפני עצמו מגיע לשפל ולהתאפסות ואילו מצד שני בהקשר לרצון לתת הוא מגיע לעוצמה האינסופית, מאוששת ומחזקת את דבקות הנברא בבורא ושאיפתו להשתוות לבורא. בסיכומו של דבר, הנברא מביא עצמו לידי מצב של "הקרבה" שבו הוא מקבל את השפע שמגיע לו אך מוותר עליו ומוסר אותו "כדי להיטיב" עם שאר הברואים, הבריאה כולה (כעולמות עליונים) וכדי להסב "נחת רוח" לבוראו.
חשוב להבחין בין תכליתו של הצמצום לפי ההיבט של אור האינסוף לבין תכלית הצמצום בהיבט של הבריאה. לפי ההיבט של אור האינסוף הצמצום הוא תהליך מיידי ואפסי שמתרחש לפי הכלל של "רצה ונתהווה" כאילו המדובר בהבהוב קצר ומזערי באור האינסוף ולכן הנקודה האמצעית שהיא מרכז הצמצום למעשה הינה המשכו של אור האינסוף ושווה אליו.
לעומת זאת בהיבט של הבריאה, תהליך הצמצום הינו תהליך ששיאו הינו בהיווצרות הנקודה האמצעית שמסמלת את "הרצון לקבל על מנת להשפיע" במובן של המצאות בחשיכה מלאה שכן כל אור או שפע שנכנסים לתוכה יוצאים מיד החוצה כדי לקיים את הרצון לקבל על מנת להשפיע.
אם כך, נראה כי מצד אחד הנקודה האמצעית משתווה לאור האינסוף ומצויה באור עליון ואילו מצד שני היא אמורה להיות מצויה בחשיכה גמורה ומהווה כאילו סוף לאור האינסוף מבחינת ההופכי שלו. אם כן כיצד לקשר בין שני ההסברים?
נראה כי שיאו של תהליך הצמצום הינו בהתגלות צורה ייחודית נוספת בתוך הנקודה האמצעית: בעוד שבנקודה עצמה אין אורות כלל, הרי שחבוי בתוך תוכה "הניצוץ האלוהי" שהוא כמו אור האינסוף ונמצא באחדות מלאה עמו באופן שאין הבדל בזכות האור שבנקודה האמצעית לבין אור האינסוף, כלומר, תוך תוכה של הנקודה האמצעית מצוי במצב פוטנציאלי של ההגעה אל התכלית ולתיקון עצמי סופי, ללא כל הרע שבבריאה ובמצב של דבקות והשתוות מלאה שבין נשמת הנברא לבין הבורא.
המשמעות היא, כי בבחינה ד' יכולה נשמתו של האדם להגיע אל מצב רוחני עילאי עד כדי כך, שהיא מסוגלת להיכנס אל הפרד"ס שבעולמות עליונים, ולדבוק באור האינסוף, ולהתאחד עמו לרגע קצר ומבלי לאבד עדיין את עצמיותה כנשמה פרודה של נברא. בדרגה עילאית זו אין שום הבדל בין הכלי לבין האור אולם הכלי שומר על מציאותו/מודעותו באופן בלתי מובן לנו - מצד אחד הוא מתאחד עם האור ואילו מצד שני הוא מובחן ככלי זך בשלמות. במילים אחרות, "הנברא מתאחד עם הבורא".
