לכבוד יום האישה בינלאומי החל החודש: נשים אינן נולדות נשים, אלא הופכות לנשים 

"נשים אינן נולדות נשים, אלא הופכות לנשים" כפי שהוטבע על ידי סימון דה בובואר, משך את תשומת ליבי להיותי אישה-אדם ומה המשמעות, האם אני יכולה להצביע על עובדות או התנהגויות "נשיות" שהשפעתה של הסביבה ניכרת בהן?, האם הציפייה מהחברה הגבילה אותי או הפלתה אותי לרעה? .

במסגרת עבודתי כמאמנת אישית, ומתוך העמקת הידיעות ועיסוק בשאלות המתמקדות בזהותי כאדם: אילו משאבים רכשתי לאורך חיי? מה מביא אותי להצלחתי המקצועית ולמעורבות החברתית שלי? הגעתי למסקנה שבית הוריי ספק לי מצע גידול ניטרלי. מה זה ניטרלי? סביבה בה לא חינכו אותי להיות "בת", אלא  אדם, חושב, אוהב, שמח, תחרותי, סקרן, נדיב, מכבד, וככלל אדם שואף.

 עם בסיס ערכי כזה, מעולם לא עלה בי הספק באשר יכולתי לעמוד במשימות כלשהן בהצלחה. האם זה מתאים לבת?", כמעט ולא נתקלתי, למזלי, במצבים בהם החברה הסובבת היא זו שהגבילה אותי בשל היותי "בת", ויותר מכך, אף אם התקיימו מצבים מעין אלה, הם לא זכו לתשומת ליבי בשל החינוך השוויוני לו זכיתי.

היום, בדעה צלולה ומגובשת אני רואה ב"ידע" כלי להגשמת החופש שלי, דרך ויעד להכרת העולם שסביבי. בעולם שבו המידע כה זמין אני שואלת את עצמי עד כמה עובדה זו משפיעה לא רק על אלה שזכו לחינוך פתוח, תומך ושוויוני המרחיב את הגבולות אלא דווקא על אותן שגדלו והתפתחו בסביבה המדגישה הבדלים בין המגדרים, מפלה על רקע שבין המינים ובכך תוחמת אפשרויות בגבולות מצומצמים יחסית.

 על פי דה בובואר, נשים הן קבוצה שהסביבה הצירה את טווח האפשרויות העומדות בפניהן. בשל כך, אני מציעה לבחון כיצד ה"ידע" העלה את הנושא לתודעתן של נשים והיאך הוא שימש, לאורך ההיסטוריה, כמנוף להרחבת מגוון האפשרויות  העומדות בפניהן והוביל אותן  לפעול ולשנות.

הצצה חטופה במגוון ביוגרפיות של נשים שהכירו והרחיבו את עולמן המעשי באמצעות "ידע", סקרנות, מודעות, אמונה בדרך ואומץ, ממחישה, אולי בדרך הטובה ביותר, עד כמה ההכרה במצב מסוים, באשר הוא, מובילה לשינוי.

ואולי הראשונה בנשים תמחיש לאן הסקרנות יכולה להוביל אותנו:

חווה: על פי התנ"ך ראשית ברא אלוהים את האדם ומצלעו ברא את האישה. למרות פחדיה מאלוהים היא הייתה סקרנית (אחד המאפיינים של החכמה) ולא שמעה לאיסור האכילה מעץ הדעת. אישה זו רצתה אולי לשחרר את עצמה ואת כל הבאות אחריה מבורות, ולתת לנו, הנשים, הזדמנות להביע דעה. גירושם של אדם וחווה מגן עדן "העניק" להם את זכות הבחירה וקבלת האחריות לחייהם.

 אנידואנה: בתו של סרגון הגדול מלך בבל, מונתה לכוהנת הגדולה של איננה (אלת הירח). בין תפקידיה הוענקה לה גם הסמכות ליצור ולשלוט באסטרונומיה ובמתמטיקה. היא עזרה ליצור אחד מלוחות השנה הראשונים שמשמשים אפילו עד ימינו אנו ביהדות. היא בין האנשים הראשונים שיש עדות לחתימתם על יצירתם.

 מרים היהודייה או מרים העברייה (מאה ה-3 לפני הספירה): הייתה  אלכימאית מצרית יהודיה. מרים היא דמות חשובה בתחום האלכימיה בעולם ההלניסטי שמרכזו היה באלכסנדריה. עיקר פרסומה בא לה מפיתוחם של כלי עבודה ומעבדה. לזכותה של מרים נזקפות ההמצאות: אמבט מרים, אמבט חול לחימום, קירוטקיס (kerotakis), מכשיר זיקוק tribikos. למרים היהודייה מיוחסת האמרה האלכימית המיסטית: "אחד הופך לשניים. שניים הופכים שלושה. ומן השלושה בא האחד כרביעי". הפסיכולוג  קארל יונג פירש את המשפט כמטפורה להתפתחות ה"עצמי".

 אגנודיקה (מאה ה-4 לפני הספירה): נולדה באתונה ובעידוד המשפחה נסעה בלבוש גבר לאלכסנדריה ללמוד רפואה (דבר שהיה אסור לעבדים ולנשים). היא התמחתה בגינקולוגיה ובהיותה מחופשת לגבר עסקה במקצועה בקרב נשי האריסטוקרטיה. לאחר שהואשמה בהטרדה מינית היא חשפה את היותה אישה ונידונה למוות. נשי העיר התנגדו לגזר הדין ולבסוף היא שוחררה וניתנה לה האפשרות לעסוק ברפואה. בעקבות פרשה זו שינתה המועצה האתונאית את החוק ואפשרה לנשים ללמוד רפואה.

ספפאו (מאה ה-7 לפני הספירה): משוררת שחייתה באי לסבוס אשר ביוון. נאמר עליה כי התעלתה על כל המשוררים היוונים מלבד לארכילוכוס ולאלכאויס. אוצר המילים הרחב שלה, משפטיה הקצרים, הישרים והפסטורליים, יחד עם שיפוטה האובייקטיבי את רגשותיה ורצונותיה, זיכו אותה במקום נכבד בשירה היוונית והאוניברסאלית כאחד. אפלטון כינה את סאפפו "המוזה העשירית" ובכתיבתה אתגרה אף את  הומרוס  היא נודעה כ"המשוררת" והוא כ"המשורר". חלק נכבד משירי האהבה שכתבה מוקדשים לנשים, ולכן נחשבה לעתים ללסבית ויצירתה הוחרמה בימי הביניים על ידי הכנסייה. חלק אחר של שיריה פנה לאחיה כארקסוס. המושג "לסבית" מקושר אף הוא לסאפפו שגרה באי לסבוס שביוון.  "סאפפית"  היא מילה נרדפת ל"לסבית".

 טרוטולה מסלרנו (מאה ה-12-13): טרוטולה למדה רפואה בסלרנו בה היה קיים מרכז רפואי שאינו קשור לכנסיה. "נשות סלרנו" (Las Damas de Salerno), התפרסמו כרופאות וחוקרות רפואה וביניהם בלטה טרוטולה. עיקר עיסוקה היה בתחום רפואת נשים.   טרוטולה כתבה מספר חיבורים חשובים בנושא והחשוב מביניהם הוא "מחלות הנשים"  או Passionibus Mulierum Curandorum  באיטלקית. ספריה וחיבוריה עסקו במחלות ובמכאובים המיוחדים שתוקפים נשים, כולל וסת  ולידה. פתרונותיה היו ייחודים ולא מקובלים. לדוגמה, היא המליצה על שימוש בסמים אופיאטים להקלת צירי לידה. טרוטולה האמינה ש"שבעיות פוריות יכולות לנבוע בפגמים/ליקויים אצל האישה באותה מידה כמו אצל הגבר". כמו כן, היא שיתפה פעולה עם בעלה בכתיבת "האנציקלופדיה למשטר הבריאות (Encyclopaedia  regimen sanitatis). בספר זה היא הדגישה את חשיבותה של ההיגיינה, של דיאטה מאוזנת ושל הפעילות הגופנית. היא דנה גם בנושאי מחלות עור, עיניים ובעיות חירשות. היא חיברה גם חיבורים רבים על פדיאטריה (רפואת ילדים), בין היתר היא המליצה לגרות את הילדים בגירויים ויזואליים ושמיעתיים. היא הייתה מפורסמת מאוד במהלך ימי הביניים ובאוניברסיטאות אירופה של המאה ה-XVI עוד התייחסו לכתביה.

 הילדגרד פון בינגן (1098-1179):  הייתה אם מנזר, מלחינה, משוררת, רופאה, מחזאית, סופרת, ציירת ומיסטיקנית גרמניה בת ימי הביניים, הידועה גם כהילדגרד הקדושה וכסיבילה של הריין ב- 1979 האפיפיור Juan Pablo II התייחס אליה כאל נביאה וקדושה. בין 70 ל-80 יצירות שרדו את הזמן ונחשבות בין היצירות הגדולות והרחבות ביותר של מלחינים/יוצרים  מימי הביניים. היא השאירה כ-100 מכתבים, 72 שירים (זמרה), 70 שירים (poems) ן-9 ספרים. היא ידועה בעיקר בזכות יצירותיה המוזיקאליים. היא הייתה האסטרונומית הראשונה שמתצפיותיה לשמיים ביום ובלילה הגיעה למסקנה שהשמש היא מרכז מערכת הכוכבים. החל משנת 1163 החלה לכתוב ספרים (Physica ו- Causae et Curae ) ומאמרים רבים בתחום הרפואה, רוקחות, זואולוגיה, ובוטניקה. היא כתבה על כללי התנהגות כדי להגיע לחיי נצח, עסקה בגוף האדם, מחלותיו ותרופותיו. היא הציעה קונספט הוליסטי לטיפול האדם מתוך הבנת האדם כשילוב של גוף, נפש ורוח. ראתה במוח את שליט החושים ופעילויות הגוף. בין המלצותיה, השימוש בצמחים לטיפול במלנכוליה (דיכאון) והגברת הכוח-אנרגיה, שמירה על הבריאות על ידי משטר אוכל בריא. היא הייתה אם המנזר של  רופרטסברג (Ruperstberg), והייתה לה השפעה רבה על החיים הפוליטיים וכנסייתיים בתקופתה. היא הייתה יועצתם של האפיפיור אדריאנו IV (Adriano IV) ושל הקיסר. היא ערכה מסעות הטפה לכנסיות וקתדראלות, ומטיפה לפני כמרים ומאמינים. הייתה זו האישה היחידה שהורשתה להטיף על ידי הכנסייה.

כריסטין דה פיזן (1364-1430): משוררת מימי הביניים, שנולדה בוונציה למשפחה משכילה (אביה רופא ואסטרולוג) ובגיל צעיר עברה משפחתה לחצרו של קארל ה-V בפריס. היא קיבלה השכלה רחבה. לאחר שהתאלמנה עבדה לפרנסת המשפחה (3 ילדים) כסופרת, מעתיקה ומאיירת. במשך שנים נלחמה בממסד לקבל לחזקתה את ירושתה. יצירותיה בפרוזה המגנות על הנשים נגד לשון הרע של Jean de Meung בספרו Roman de la Rose  כוללת L´Epistre au Dieu d´Amours (1399), Livre de Trois Vertus or Le Tresor de la Cite des Dames (1405) מעשי גבורה של נשים במהלך ההיסטוריה, מתניעות את התנועה להגנת איכויות התרבותיות והמוסריות של האישה שהתפתחה בתקופת הרנסנס (Querelle des Femmes). ביצירות אלה היא דורשת חינוך לנשים כי בו היא רואה מצב יסודי שתאפשר למחוק את האי שיווין בין המינים.

 כריסטינה (1626-1689): סופרת ומלכת שבדיה. כריסטינה הייתה בתו ויורשת העצר של המלך השבדי גוסטב השני אדולף.  היא הוכרזה כמלכה בהיותה בת שש שנים בלבד, אך עברה תקופת הכשרה למלכות בצורת חינוך מקיף.  בשנת 1644 החליטה כריסטינה לקחת את השלטון לידיה (עד אז שלט בשבדיה הרוזן אוקסנשרנה כעוצר בשמה של כריסטינה). היא החליטה שלא להינשא, ובמשך עשר השנים הבאות ניהלה בעצמה את כל ענייני המדינה. היו אלה השנים האחרונות של מלחמת שלושים השנה) 1648-1618 (שבה לחמה שבדיה לצד המדינות הפרוטסטנטיות נגד אוסטריה וספרד הקטוליות .המלכה כריסטינה קיבלה בעצמה את שגרירי מדינות אירופה .דנה אתם בעניינים מדיניים ועזרה להביא לסיומה של מלחמת שלושים השנה. במהלך חייה היא למדה והתעמקה בנושאים רבים: שפות, פילוסופיה, היסטוריה, תיאולוגיה, ואסטרונומיה. היא פתחה את חיי התרבות באומרה: "הידע והחכמה הם הבסיס של המלכות" המלכה כריסטינה הייתה ללא ספק מן הנאורים שבשליטי אירופה. היא התכתבה עם מלומדים, אנשי מדע ופילוסופים, ובשנת1649 הזמינה לשבדיה את הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט כמורה פרטי שלה. המדען הצרפתי בלז פסקל  שלח לכריסטינה את מכונת חישוב שהמציא, בצירוף מכתב שבו שיבח אותה על היותה מלכה נאורה. המלכה כריסטינה השתתפה בהרצאות בנושא הטקסט העברי שלחמשת חומשי התורה, שהתקיימו באוניברסיטת אופסלה. היא עודדה את ההשכלה. בשנת 1654, היא ויתרה על כס המלכות ומינתה כיורשה את בן דודה קרל גוסטב. ב-19 בדצמבר 1655 היא הגיעה לרומא והתקבלה על ידי האפיפיור אלכסנדר השביעי, שאישר את קבלתה לחיק הכנסייה הקתולית. במשך שנותיה האחרונות ברומא הייתה פעילה מאוד. היא נלחמה למען זכויות הנשים האיטלקיות, ייסדה והחזיקה מוסדות למחקר ארכיאולוגי ואקדמיות לספרות. כריסטינה הקדישה הרבה מזמנה לקריאה ולכתיבה. כיום נותרו ממנה ה"אמרות" שכתבה בהיותה מעריצה של פרנסואה דה לה רושפוקון. כריסטינה נפטרה ברומא בשנת 1689 לאחר שכתבה ספר בשם "חיי המלכה כריסטינה שנכתבו על ידה, מוקדש לאלוהים".

אליזבת סלייר (מאה 17): מיילדת אנגליה. פרסמה נתונים על מצב המיילדות בין השנים 1642-1662, בהן יכלו לעבור התמחות ומבחנים אצל כירורגים מומחים. היא גם אספה נתונים סטטיסטים המראים את שיעור התמותה של אמהות ותינוקות בשל טיפול רשלני בעת הלידה. ב-1687 הגישה בקשה למלך יעקב ה-II, לייסד מוסד להכנה מקצועית ורישום מיילדות שנדחתה. היא תכננה בית חולים שנשמרה בו היגיינה ברמה גבוהה מאוד וארגנה תגיד מיילדות. פעילותה גרמה להתנגדות רבה שסופה בעלילה שבעקבותיה היא נכלאה וספריה נשרפו. כיוון שהיא הייתה קתולית לא היה לה זכות להיות מיוצגת על ידי בעל מקצוע (עו"ד) ולכן היא ייצגה את עצמה וזכתה במשפט. בסוף המאה ה-XVIII, זכה החינוך וההכשרה למיילדות בבית היולדות להכרה מקצועית,, אך התוכניות ניתנו על ידי גברים והנשים היו רק " עוזרות מוסמכות".

אנה פינש קונווי (1631-1678): פילוסופית ומדענית. נולדה למשפחה אריסטוקרטית. היא הייתה בין הנשים הבודדות שקבלה חינוך מדעי פורמלי כיוון שאחיה היה אחראי לה. הייתה תלמידתו של הפילוסוף הנרי מור מקמברידג' שלימד אותה גיאומטריה אוקלידיאנה, מתמטיקה ואסטרונומיה, וגם קבלה. לאחר נישואיה לויקונד מקונווי ביתה הפך למרכז לאינטלקטואלים בו היו נאספים מדענים ופילוסופים ביניהם הנרי מור ודר' ואן הלמונט. אנה אמינה שהטבע הוא היררכי, הצמחים ובעלי החיים מאורגנים בשרשרת הגדולה של ה"להיות" ושמסתיימת באדם. היא כתבה ספר שהשפיע רבות על הפילוסוף לייבניץ (Leibnitz). היא האמינה שהטבע מורכב מחלקיקים בלתי נראים מחומרים שניחנו בכוח חיוני ומשולבים בסדר הקוסמי. לאחר מותה, הפילוסוף לייבניץ אגד את רעיונותיה למערך הפילוסופי הוויטליזם. תרומתה ברעיונותיה על טבע החומר והתנועה והקשר ביניהם.

מרי אסטל (1666-1731): הייתה הוגת דעות אנגלייה, ממבשרות הפמיניזם המוקדמות, שכתבה בזכות מתן הזדמנויות חינוך שוות לנשים. היא נולדה למשפחה בעלת אמצעים, קיבלה חינוך בנושאים רבים כמו פילוסופיה, תיאולוגיה, פוליטיקה, היסטוריה וספרות. בשנות ה-20 לחייה עברה ללונדון שם הקימה קבוצת נשים בעלות עניין בספרות. שני ספריה הידועים ביותר: "A Serious Proposal to the Ladies, for the Advancement of Their True and Greatest Interest" (הצעה רצינית לגברות, לקידום האינטרס האמיתי והעליון שלהן,1694) ו--"A Serious Proposal, Part II" (הצעה רצינית, חלק שני 1697) משרטטים את תוכניתה של אסטל ליצירת מנזרים אנגליקנים שיסייעו במתן השכלה חילונית ודתית לנשים. אסטל רצתה שכל הנשים תקבלנה חינוך ותרבות כי רק זה יכול להבטיח את החופש שלהן לבחור לעצמן את חייהן ולהיות עצמאיות (הן מבחינה רגשית והן מבחינה קוגניטיבית). הרצון "לדעת" , אהבת ה"ידע" וה"לימוד" קשורים לאושר החכמה. ב-1700 פרסמה ספר בשם "תהיות על הנישואים" (Some Reflections upon Marriage, 1700)   באירוניה ובהומור היא מתעדת את  הדרכים המקובלות של אותה תקופה שנשים היו מושפלות  ונתונות להחלטות בעליהן, אביהן. היא המליצה לנשים שעדיף לחיות לבד מאשר במערכת שקובלת ולא מכבדת אותן.

אמילי דה שאטלה (1706-1749): מדענית וסופרת צרפתייה. דה שאטלה נולדה בפריז למשפחת אצולה. אביה היה מזכירו של המלך לואי ה-14 והיא גדלה בחצר המלכות. היא נישאה למרקיז דה שאטלה, שהיה מפקד חטיבה בצבא הצרפתי,  אך נשארה קרובה לחצר המלכות בוורסאי ובפריז. היא קראה את קיקרו ואת ורגיליוס בלטינית, אתלוק וניוטון באנגלית, ותרגמה את ניוטון לצרפתית. בשנת 1733 פגשה את  וולטר בפריז. מכאן התפתחה בינה לבין וולטר מערכת יחסים שנמשכה עד מותה. בשנת 1736 עזבה את פריז ואת בעלה וילדיה כדי להצטרף לוולטר שהתגורר בטירתו של בעלה (שאטו דה סירה) שבחבל קמפניה בצפון מזרח צרפת. בשנת  1738 הגישה את מועמדותה לפרס האקדמיה למדעים, ובשנת 1740 פרסמה את ספרה "יסודות הפיזיקה" שזכה להצלחה רבה בצרפת, בגרמניה ובאיטליה. בשנת 1746 כתבה את חיבורה המפורסם  מאמרים על אושר"  שבו תיארה את קורות חייה ומנתה את הגורמים לאושר: בריאות, אהבה, מידות טובות, חשיבה הגיונית ורדיפה אחר ידע. אחד מיצירותיה בספר זה: "ככל שאושרנו תלוי פחות באחרים, יותר קל לנו להיות מאושרים.... אהבת הלימוד היא התשוקה שיותר תורמת לאושרנו".

אולימפ דה גוז' (1748-1793): מחזאית ועיתונאית צרפתייה.  כתביה הפמיניסטים הגיעו לקהל רחב. גוז' תמכה בדמוקרטיה, ובזמן המהפכה הצרפתית דרשה את מתן אותן הזכויות לנשות צרפת שדרשו הגברים הצרפתים לעצמם. ב"הצהרת זכויות הנשים והאזרחיות" שניסחה ב-1791, יצאה כנגד הנוהג של סמכות הגבר כלפי האישה, והרעיון של אי השוויון בין הגברים והנשים.  בזמן שלטון הטרור הוצאה להורג  באמצעות הגיליוטינה  בשל דעותיה המהפכניות. בספרה האוטוביוגרפי  למחצה "Mémoire de Madame de Valmont contre la famille de    Flaucourt"  כתבה "חותנתי לאדם שלא אהבתי, ושלא היה עשיר או מיוחס. הוקרבתי ללא סיבה שיכלה לפצות על הדחייה שחשתי כלפי אותו אדם". לאחר מות בעלה עברה להתגורר בפריז עם בנה פייר (1770), ואימצה לעצמה את השם "אולימפ דה גוז'. גוז' כתבה  מאמרים בנושאים הקשורים במגדר כגון הזכות לגירושין והזכות לקיים יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואים, עבדות ואי שיווין. גוז' קיבלה בברכה את פרוץ המהפכה הצרפתית, אך עד מהרה התפקחה, והבינה כי ה"אחווה" (fraternité) לה הטיפו המהפכנים הינה אחווה גברית, וכי זכויות האדם אינן כוללות את זכויות האישה. ב- 1791 הצטרפה אל ה-Cercle Social (המעגל החברתי) אגודה שהטיפה למתן זכויות חוקיות ופוליטיות שוות לנשים. האגודה נפגשה בביתה שלסופי דה קונדורסה.  כאן הביעה לראשונה את הימרה המפורסמת "האישה היא בעלת הזכות לעלות לגרדום. עליה לקבל גם את הזכות לעלות לדוכן הנואמים". המסמך "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" נפתח במבוא מריר בו היא דורשת הסבר מדוע משועבדות הנשים ומוגדרות כמין הנחות. לאחר פיסקת הפתיחה היא מנסחת את הצהרת זכויות האישה והאזרחית, ומבקשת כי זו תתקבל על ידי האספה המחוקקת במושבה הבא. את הדרישה לשוויון הזכויות מבססת גוז' על בסיס שוויון הנשים לגברים, שכן שני המינים שייכים למין האנושי, ומסוגלים לאותן המחשבות. גוז'  מהללת גם את השוני בין הנשים לגברים, את יופיין של הנשים ואת האומץ שלהן במעשה הלידה. כן הוסיפה גוז' מספר זכויות נוספות, כזכות האישה לתת לילדה את שם המשפחה של אביו, אף אם אינם נשואים. בדברי הסיום של ההצהרה קראה גוז' לנשים להתעורר ולגלות כי הן אמנם בעלות הזכויות המופיעות בהצהרה. היא קובעת כי התבונה היא לצדן, וכי אל להן לסבול עוד את המצב בו מיתרונות המהפכה נהנים הגברים בלבד, מצב הנשען על מוסריות מיושנת לפיה האישה נחותה מן הגבר. ההצהרה מסתיימת ב"אמנה חברתית בין הגברים והנשים", המושפעת מספרו של ז'אן ז'אק רוסו  "האמת החברתית" . האמנה קוראת לשיתוף פעולה קהילתי, לחלוקה שווה של הרכוש בין הבעל והאישה. ההצהרה מעולם לא התקבלה על ידי כל גוף רשמי בצרפת, ונושא זכויות הנשים לא זכה לתשומת הלב הראויה לו, על אף חלקן הרב של הנשים במהפכה, ובמיוחד ב"מצעד אל ורסאי". זכות ההצבעה לנשים התקבלה בצרפת רק למעלה ממאה וחמישים שנה לאחר כתיבת הצהרתה של דה גוז', עם קבלת החוקה שכוננה את הרפובליקה הרביעית בשנת 1946.

 דוגמאות אלה הן אך המעט שבמעט - קמצוץ זעיר, מן הקיים. למעשה אם נעמיק ונוציא לאור באופן מרוכז את תרומתן של הנשים במגוון רחב של תחומי חיים: במדע וברפואה, בפילוסופיה ובספרות, בדיפלומטיה ובמדינאות, במהלך ההיסטוריה, הרשימה תהיה ארוכה מאוד וזאת למרות, שלא היה זה מצו השעה החברתי לתעדן  באופן המלא לו הן היו ראויות.

מה שכל הנשים האלה, אשר חתרו להכרתן כ"בני אדם", השאירו לנו לנשים של היום כ"ירושה" היא ההבנה שבידינו נתונה ההחלטה על דרך חיינו ועל גורלנו, ושה"ידע" הוא כלי הכרחי בדרך אל החופש שלנו ולביסוס מעמדנו החברתי.

וכאן אולי המקום לצרף את תשובתה של אישה-שחקנית מפורסמת כפי שהתפרסם ב-The Epoch Times, (שרון סטון: סוד הקסם הנשי )

''האם  את פמיניסטית?'' היא נשאלה במסיבת עיתונאים קצרה שהתקיימה במלון 'דן'. סטון, הזכורה לנו כ"פאם פאטאל" אולטימטיבית מ'אינסטיקט בסיסי', מתכנסת קלות בתוך עצמה ועונה בטון רך ובמבט סמי מהורהר: ''אני לא פמיניסטית. אני בן אדם חופשי ושווה לגבר בזכויות שלו. אבל אני לא שוכחת לרגע שאני לא גבר ואני לא יכולה לעשות את מה שהוא עושה. לכן'', היא אומרת, ''אני מציעה לו את עצמי. על הרוך שבי והנשיות והיכולת לתת. אני זקוקה לחוזק ולהגנה שלו, אבל בתוך זה אני בן אדם עצמאי שמעניק לו דרך היתרונות שיש לי עליו. כמו היכולת להיות אם, רעיה, אישה, חברה, בת זוג. יחד, אני והוא, מהווים צמד מנצח''.

בטוחה אני שיש מקומות בעולם שם נשים עדיין נלחמות על זכותן להיות אדם - שווה בין שווים, יש מקומות בהם נשים מחפשות להגדיר את יחסי הגומלין בין נשים לגברים לאחר ההכרה בשוויונן, ויש מקומות בהם דנים בחוסר שוויון ומנסים למצוא דרכים ליצור חברה שלא תגדל את בנותיה כ"נשים".

מקווה שהביוגרפיות שהובאו לעיל תמלאנה את כולנו בגאווה בשל ההישגים המופלאים אליהן הגיעו נשים למרות האיסורים, העיכובים והאילוצים החברתיים בהם נתקלו, בהכרה ביכולתן של נשים, ובשימוש נכון בכוחו של הידע להביא להכרה ולשינוי.