מה בין יצר הרע להתמכרות? 

בבואנו להביא דוגמאות מהתנ"ך מהתלמוד או מספרות חז"ל ,עלינו לעשות זאת בזהירות רבה . אין מטרתנו לפרש את אותם אירועים שנזכיר, או חלילה לשפוט את האישים והדמויות הענקים שיצרו את ההיסטוריה האנושית והיהודית, בסך הכול מטרתנו ללמוד משם, לכאן ועכשיו, כפי שכותב הרש"ר הירש זצ"ל (בראשית כז א).  

כבר משחר האנושות עומד האדם בפני שתי דרכים, עשיית הטוב, הנכון, הליכה בדרך ה', או החטאת המטרה לטובת הדרך השנייה, הדרך המפתה המתגמלת כאן ועכשיו, ועל האדם לבחור.

"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע" אלוקים לא מתערב בהחלטה האנושית, כמו אב דואג ואוהב הוא מביט מהצד ומשאיר את הבחירה החופשית בידי נזר הבריאה-האדם- הוא רק מבקש-מתחנן "ובחרת בחיים למען תחייה אתה וזרעך..." (דברים ל' ).

כנראה שהנחש הקדמוני, אותו "פושר תנכ"י" יותר חזק מההגיון, מההבנה, מציווי אלוקים.

"ויצו ה' אלוקים על האדם לאמור מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא אכל ממנו כי ביום אוכלך ממנו מות תמות..

...והנחש היה ערום מכל חיית השדה אשר עשה ה' אלוקים..

..ויאמר הנחש אל האישה לא מות תמותון.. כי יודע אלוקים כי ביום אוכלכם ממנו ונפקחו עיניכם.. ותרא האישה כי טוב  העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאשה עמה ויאכל..." (בראשית ג' א-ו).

מבלי להכנס לפרשנות של חז"ל במהותו של הפרי האסור האם היה זה גפן, תאנה, חיטה, אתרוג (מסכת ברכות)הרי שזהו המפגש הראשון של היצור האנושי עם הבחירה החופשית שלו,  מפגש טהור- אין הורים להאשים, אין עדיין חברה שתיצור לחץ , אין תסביכים אדיפאליים לא פתורים, מנגנוני הגנה לא תקינים, עומד לו האדם בלי בגדים, בלי מסכות מול אופציית הבחירה בטוב המגביל, או ברע המפתה והאדם בוחר ברע!

"ישנן שתי דרכים שעל האדם חובה לבחור ביניהן האחת היא המעבר הצר לגאולה המבוסס על התקדמות במישור הרוחני והשניה היא פתח לאבדון הנובע מהרדיפה אחר דרך חיים מודרנית (NELSON, 1987, מתוך נ.רונאל 1995)"

עשרה דורות לאחר חטא האדם הראשון יוצא נח  מהתיבה והמעשה הראשון שעושה הוא "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם.. וישת מן היין וישכר.."(בראשית ט-כ-כא).

חז"ל מנסים להסביר לנו את מעשהו של נח ומה רצתה התורה שחשפה לנו את אותו מעשה, ללמד אותנו.

"ויחל נח- התחיל בפעולה בלתי נאותה ומזה נמשכו מעשים אשר לא ייעשו כי מעט מהקלקול בהתחלה יסובב הרבה ממנו בסוף" (רע"ס)

פרוש פסיכולוגי מדהים מופיע בספרו של השל"ה "ויטע כרם"- חווה סחטה לאדם ענבים ונח סבר לתקן במה שנטע כרם מטע ה', אבל קלקל במה ששתה הרבה ומכיוון שהלך במופלא ממנו הציץ ונפגע ודברים אלו סתומים וידועים ליודעי חוכמת הנסתר"

דברי השל"ה מבוססים על דברי הזוהר המשווה בין שתיית היין של נח לבין שתיית היין של בני אהרון ביום חנוכת המשכן שתייה שבעטיה שלמו בחייהם.

הגרעין של שתיית נח והגרעין של שתיית בני אהרון, הייתה לשם התקרבותו לה'- תיקון מעשה האדם הראשון, רצון לשלוט במעשה שיצא מכלל שליטה - רצון להסיר את העכבות, את הקליפות, אולם גם הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות - כפי שאומר הפתגם הידוע.

*כשהצטרפנו ל-A.A, התגלתה לנו הטעות שבשורש התרסתנו: מעולם לא ביקשנו לדעת מה רצונו של אלוקים לגבינו; תמיד ניסינו להכתיב לו את רצוננו. ראינו שלא ניתן להאמין באלוקים ובאותו זמן להתריס נגדו (מתוך שנים עשר צעדים, שתים עשרה מסורות, הצעד השני).

ניתן להסביר את השתכרותו של נח בצורך למלא איזה ריק אקזיסטנציאלי-קיומי.

נח ניסה להציל את העולם מהמבול, במשך 120 שנה, הוא ניסה לשכנע, לחנך, הוא הפעיל תוכניות מניעה, אך ללא הועיל- כמו היום גם אז, הרע מפתה יותר, חזק יותר, משפיע יותר "ויהי מבול על הארץ.." אולם כשנוח יוצא מהתיבה הוא מרגיש כמו אדם שיוצא לפנסיה- אין התמודדויות, אין דאגות. לפעמים האדם מנסה להזיז ריגושים גם כשיותר מידי טוב לו "בזעת אפך תאכל לחם" (בראשית ג' י"ט) זו לא קללה בהכרח, אומרים חז"ל- האדם מטבעו צריך להיות עסוק כדי שלא יהיה לו פנאי לחפש פירות אסורים...

ר' דוסא בן הרכינוס אומר "שנה של שחרית ויין של צהריים... מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ג טו)

גם בני ישראל באמצע המסע המופלא במדבר בדרך לארץ המובטחת כאשר לא היה חסר להם כלום, עמוד ענן מסוכך עליהם ביום, עמוד האש שומר עליהם בלילה, המן- האוכל האלוקי מזין אותם ללא מחסור, פתאום "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישובו ויבכו גם בנ ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר, זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עיננו.." (במדבר יא, א).

אדם נמצא במלון "הילטון" יש לו כל מה שהוא צריך והוא מתאווה למנת הפלאפל מהדוכן בשכונה. אין הסבר אחר מאשר כח התאווה, רק מכור מתאווה באופן בלתי לוגי לריגוש המוכר והרע.. הוא צובע אותו בצבעים וורודים, "אשר נאכל חינם" (מי נתן להם אוכל חינם?).

הם רוצים בשר ונזכרים בערגה בבצלים ובשומים- חוסר שפיות מוחלטת!

ההסבר המקצועי לתופעה התנכית המוזרה הזו יוסבר בהמשך.

אם פעם חשבו שתופעת ההתמכרויות לחומרים פסיכואקטיבים ועוד דברים נמצאת רק בשכונות מצוקה הרי שהיום ידוע שאין הבדל בין שכונות עוני, לבין השכונות היוקרתיות ביותר בעולם, מבחינת השימוש בסמים. ההבדל יהיה בסוג הסם בטיבו ובמחירו.

אחרי אדם ונח אנחנו נפגשים בעוד משתכר תנכ"י-לוט.

"ויהי בשחת אלוקים את ערי הכיכר... ויעל לוט מצוער... וישב במערה הוא ושתי בנותיו... ותאמר הבכורה אל הצעירה אבינו זקן ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ לכה נשקה את אבינו יין ... ונחיה מאבינו זרע ותשקינה את אביהן יין..." ( בראשית יט' ל' )

אלכוהוליסט תמיד יאשים אחרים בחולשותיו ושתייתו - גם כאן ודאי היה אומר לוט :    " הבנות שלי השקו אותי מה אני אשם?"

אולם מבט חודר יותר יסביר שבעצם לוט כמו אלכוהוליסט "נורמלי" שתה-השתכר בכדי לברוח, הוא ברח מסדום, הוא ברח מהתסכול, מהכאב, מההרס, מנציב המלח שהשאיר מאחור שעד לפני מספר דקות הייתה אשתו....

הגמרא במסכת פסחים ק'ג מספרת על אחד האמוראים החשובים שפונה לבנו ומבקש ממנו "אמר רב לחייא בריה לא תשתי סמא" רש"י במקום מפרש את המשפט הסתום ומוסיף "לא תלמד לשתות סמים מפני שתקבע להון וסת (הרגל) ויהא לבך שואלך ותפזר מעות"
אינני יודע מה היה אותו סם תלמודי, אולם ברור שמדובר היה במשהו שלילי שרב, האב, פחד שבנו המשתמש בסם זה יתמכר לו. הוא מנסה לשכנע אותו באופן לוגי "חבל על הכסף שתבזבז על זה" כנראה שהסבר זה לא כ"כ עוזר מכיוון  שאנחנו פוגשים שוב את רב ובנו חייא בסיטואציה דומה (במסכת עבודה זרה לא:) הגמרא דנה בסוגיית שכר גלוי האם מותר לשתות ממנו. יין גלוי, אסור לשתות ממנו, מהחשש שנחש שתה ממנו והטיל בו ארסו, השאלה לגבי שכר. "אמר רב האי שיכרא דארמאה שרי (שכר של ארמי- שאינו יהודי, מותר לשתות ממנו למרות שהוא גלוי) וחייא ברי, לא נישתי מיניה (אולם חייא בני אל תשתה ממנו)" ושואלת הגמרא מדוע רב חילק בין תלמידיו שמותר להם לשתות שכר זה לחייא בנו שאסר עליו לשתות ומתרצת הגמרא "וחיא בריה הואיל ולקי לא נשתו מניה" מסביר רש"י מכיון שחייא היה רגיש, חולה לזה, אסור לו לשתות. אולי אכן חייא היה רגיש לשתיית אלכוהול ואסור היה לו לטעום כלל וכלל משקה אלכוהולי...

הגמרא במסכת פסחים קיג' אומרת: "שלשה הקב"ה אוהבן, מי שאינו כועס, מי אינו משתכר ומי שאינו מעביר על מידותיו (לנטור על מה שעשו לו, רש"י)".

מי שמשתכר בדרך כלל הוא אחד שאינו שולט בכעס שלו ולא מוותר, כלומר השלושה הם אולי אדם אחד, כי מי שמשתכר ממילא כועס ובגלל הריכוז העצמי שבו לא מוותר לאף אחד.

*עתה עלינו להכיר בכך שבאחדים מפגמינו אנו ששים להתמיד. אנו ממש אוהבים אותם. מי מאתנו, לדוגמא, אינו אוהב להרגיש שהוא עולה במעט- או אפילו בהרבה- על הסובבים אותו? האם אין זה נכון שאנו אוהבים להציג את תאוות-הבצע שלנו כאילו היא שאיפה? נראה גם בלתי אפשרי לאהוב תאווה. וכמה הם הגברים והנשים המדברים על אהבה בפיהם, ואף משוכנעים כי אמת בדבריהם, רק בכדי שיוכלו להסתיר תאווה בפינה אפלה של מוחם? (מתוך שנים עשר צעדים, שתים עשרה מסורות, הצעד השישי).

אחד המכורים הקלאסיים המוזכרים בגמרא הוא ר' אלעזר בן דורדיא(עבודה זרה י"ז .א.)

"אמרו עליו על ר' אליעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה, פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס של דינרים בשכרה (הרבה כסף) והלך ועבר עליה שבעה נהרות (הגמ' רוצה להדגיש את התמכרותו שום דבר לא יעצור אותו מלהשתמש..)

בשעת הרגל... אמרה לו אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה (אין לך סיכוי להיגמל, אתה מכור על מלא!)

הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר, הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שאני מבקשים עלייך נבקש על עצמינו.. אמר, שמיים וארץ בקשו עליי רחמים, אמרו... אמר, חמה ולבנה בקשו עליי רחמים.. (חז"ל מסבירים שבתהליך ההכחשה שלו הוא מחפש אשמים, במצבו, הרים וגבעות-החיים, החברה הם גרמו לי להיות כזה.. שמיים וארץ-המזל שלי, הטבע שלי, הגנים שלי.. חמה ולבנה-ההורים שלי, הטעויות בחינוך של כל המחנכים שלי...וכולם ענו לו שאת הפתרון להתמכרות שלו הוא לא ימצא אצלם..)

אמר אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכי, עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה ר"א בן דורדיא מזומן לחיי עולם הבא".

*לא לחינם יש לנו יצרים; בלעדיהם לא היינו בני-אנוש שלמים. אלמלא התאמצנו לדאוג לביטחוננו האישי, ללקט לנו מזון ולבנות לנו מגורים, לא היינו ממשיכים להתקיים. אלמלא היינו מתרבים, לא היה העולם מאוכלס. אלמלא היה בנו אינסטינקט חברתי (כלומר, אם לא היינו נהנים לשהות זה בחברתו של זה), לא הייתה לנו חברה. לכן, תשוקות אלה, שניתנו לנו על ידי אלוקים- התשוקה ליחסי מין, הרצון לביטחון חומרי ורגשי, והכמיהה לחברה- הינם נחוצים וצודקים בהחלט.

אולם, יצרים אלה, שהם כה חיוניים להמשך קיומנו, גולשים לעתים קרובות מעבר לתפקידיהם. בעוצמה, בעיוורון ובדרך-כלל בנסתר, הם מניעים אותנו, מובילים אותנו ומתעקשים לשלוט בחיינו. תשוקתנו המינים, כמיהתנו לביטחון חומרי ורגשי, ורצוננו למעמד חשוב בחברה- דחפים אלה רודים בנו. כאשר יצריו הטבעיים של האדם מתעוותים, הם גורמים לצרות רבות; למעשה, זהו המקור של כמעט כל הצרות הקיימות בעולם. אין אדם בעולם, טוב ככל שיהיה, הפטור לחלוטין מצרות אלה. ניתן לראות כמעט כל בעיה רגשית חמורה כמקרה של יצר מעוות. כאשר הדבר קורה לנו, הופכים נכסים טבעיים- אלה- היצרים שלנו- לנטל גופני ונפשי (מתוך שנים עשר צעדים, שתים עשרה מסורות, הצעד הרביעי).

ר"א בן דורדיא לא ניגמל, הוא מת ברגע של שפיות.רבותינו בעלי המוסר אומרים שאם לא היה מת כרגע היה חוזר להתמכרות שלו, למחלה הקשה, שלא כל אחד זוכה לצאת ממנה..

אחד השורשים של ההתמכרות, היא הריכוז העצמי, האדם שבטוח שרק הוא.. שהכל מגיע לו.. הוא האלוקים והכל מסתובב מסביבו.

הגמ' מספרת על התמכרות מסוג אחר אולם הנובעת מאותו מקור.

"אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה" (מלכים י"ג, ל"ג ) (סנהדרין ק"ב,א').

(ירבעם בן נבט המלך שמלך בצפון הארץ וחלק על מלכות יהודה ובירתה בירושלים הוא היה דוגמא של חוטא ומחטיא כאשר גרם לעם לעבוד עבודה זרה) מאי אחר? (שואלת הגמ' מה הפרוש של המילה אחר המופיעה בתנ"ך) אחר שתפסו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך (תחזור בתשובה) ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן (בפעם הראשונה אומר לו הקב"ה שהוא מקדים אותו לדויד המלך-בן ישי) אמר לו (שאל ירבעם) מי בראש? (רצה לשמוע שוב שהוא חשוב יותר מדויד)אמר לו (הקב"ה) בן ישי בראש, אמר לו אם כן לא בעינא אני לא חוזר בתשובה..."

הגמ' מציגה לנו מכור לכבוד, בגלל התמכרות זו הוא קבע את בירת ישראל בצפון הארץ במקום בירושלים, בגלל התמכרותו הוא רצה שיעלו כולם אליו לרגל- הוא היה בכזה ריכוז עצמי שהוא גם לא היה מוכן להקשיב לאלוקים!!!

* כל שנים-עשר הצעדים של A.A  מבקשים מאתנו לפעול בניגוד לדחפים הטבעיים שבנו, וזאת בכדי להקטין את ה'אני' שלנו (מתוך שנים עשר צעדים, שתים עשרה מסורות, הצעד החמישי).

ואכן כתוב במסכת אבות "רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" (פרק ד כ"א). אדם המכור לקנאה, לתאווה, או לכבוד לא שולט בעצמו וחייו אינם שווים כלום.

*היות ורובנו נולדנו עם שפע של שאיפות טבעיות, אין זה מוזר שאנו מניחים לאלה, לעיתים קרובות, לפעול מעל ומעבר לייעודם המקורי. עובדה זו אינה מוזרה כלל וכלל. כאשר שולטים בנו יצרינו בצורה עיוורת, או כשאנו דורשים מיצרינו לספק וליהנות אותנו מעבר לאפשרי או מעבר למגיע לנו, זוהי הנקודה אשר בה אנו סוטים ממידת השלמות, אשר אותה רוצה אלוקים שנשיג בעולם הזה. זוהי המידה של פגמי-אופיינו, או, אם תרצו, מידת חטאינו.

אם נבקש זאת, יסלח אז אלוקים לבטח על חסרונותינו. אך בשום מקרה לא ילבין כשלג את חטאינו, וישמור אותנו כך זכים וטהורים ללא שיתוף-פעולה מצידנו (מתוך שנים עשר צעדים, שתים עשרה מסורות, הצעד השישי).

שאלנו בתחילת דברינו מה ההבדל בין מכור לחוטא.

ניתן לומר שחוטא הוא מי שעדיין נמצא בשליטה, הוא עדיין יכול לבחור ברע או בטוב, הוא עדיין בשפיות, למרות שהוא מחליט לבחור ברגע זה ברע.

מכור לעומתו איבד שליטה, הוא יעשה הכל על מנת להשיג את ההתמכרות שמבחינתו היא התרופה לכאב הרגשי הפנימי שלו. אמרנו הכל והתכוונו ל-"כל".

המכור הקלאסי המקראי הוא ה"בן סורר ומורה" (דברים כ"א, י"ח).

"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אימו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם ותפשו אותו אביו ואימו והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו ואמרו אל זקני עירו בנינו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא ( אוכל כמויות גדולות של בשר ושותה כמויות גדולות של יין רש"י) ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים...".

(בן סורר נהרג על שם סופו הגיע תורה לסוף דעתו, סוף  שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם הבריות- רש"י)

אמרו חז"ל בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות (סנהדרין) התורה רצתה לזעזע אותנו ולהראות לנו  עד להיכן יכולה ההתמכרות להוביל. אפילו ילד בן 13 יהיה מוכן להרוג בשביל היין שהוא כה זקוק לו. חז"ל מדגישים שלא מדובר בבעיה חינוכית, אחרת ניתן היה להענישו ולא להרגו. לא מדובר בחטא אלא במחלה. חטא הוא מעשה נישלט, התמכרות היא מחלה בלתי ניתנת לשליטה.