בהמשך לפרשת הדולה*: על תקיפה והטרדה כטראומה - 

מדוע אנחנו קופאות

מצב בו מטרידים או תוקפים אותנו ואנחנו קופאות איננו יוצא דופן כלל. למעשה, על פי מחקר שפורסם ב- 2010 ובוצע על ידי ד"ר אביגיל מור, 89% מהנשים חוו שיתוק וקיפאון במהלך תקיפה ו- 67% חוו שיתוק וקפאון במהלך הטרדה מינית. לא רק זאת, אלא שאצל חלק ניכר מהנשים נצפו סימני ניתוק מהסיטואציה (תחושה של 'זה לא באמת קורה')- זאת בקרב 67% מהנשים שעברו תקיפה מינית ו45% מאלו שעברו הטרדה מינית.

אף שמדובר בתגובה רווחת, נשים רבות חשות בושה בעקבות אירוע התקיפה - הן מעצם היותן קורבן, והן מכך שלא פעלו באופן אקטיבי נגד התוקף. מקורה של הציפייה לפעולה אקטיבית הוא חברתי. ציפייה זו מוזנת הן מתפיסה לפיה לאלימות יש להגיב באלימות, והן מתפיסה שגויה של אירוע תקיפה מינית טיפוסי, המתעלמת מיחסי הכוח, מאפקט ההפתעה, מהלחץ הנפשי שמופעל ע"י התוקף ומגורמים נוספים. תפיסה זו באה לידי ביטוי בהצעה הנפוצה "לתת סטירה/לבעוט בביצים וללכת". היא מובילה את הקורבנות הן להאשמה עצמית ("למה לא עצרתי אותו?") והן להאשמה מצד הסביבה ("היא היתה יכולה לקום וללכת").

בפועל, קפיאה בזמן סיטואציה שנתפסת כאיום היא אינסטינקט הישרדותי מבחינה אבולוציונית.

כשחיה או אדם נמצאו בסכנה מצד טורף, הקפיאה שמשמעה בעצם "להעמיד פני מת" היא הדבר ההישרדותי ביותר לעשות - יש טורפים שמאתרים את הציד באמצעות תנועה, והתנועה מגרה את אינסטינקט הציד. בנוסף לכך, עם כל הזוועות שחלק מהאנושות המיט על חלק אחר, נוצר "סינון", ואנחנו הצאצאים של הנוטים יותר לקפוא במצבי סכנה. אלו שכשטבחו במשפחתם קפאו ולא התנפלו הם אלו ששרדו והעמידו צאצאים. על רקע זה יש להבין את הקפיאה בעת תקיפה מינית כניסיון אינסטינקטיבי (ולעתים אף מודע) לשרוד את האירוע ולמזער את הפגיעה.

המאפיינים היחודים של הטראומה - מה קורה בזמן טראומה, ולמה היא ממשיכה 'לרדוף' אותנו:

כבני אדם, אנו מצויידים באופן טבעי במנגנונים המסייעים לנו לעבד את האירועים שמתרחשים במהלך חיינו, ובאמצעות כך להתמודד איתם. אך לפעמים, כשהאירוע טראומתי מדי עבורנו,  המנגנון לא מתפקד ונתקע. כתוצאה מכך האירוע נשמר בזיכרון בצורתו הגולמית - על התמונות, המחשבות, הרגשות והתחושות שחווינו בזמן התרחשותו. זו הסיבה למשל שכאשר שואלים 'היכן הייתם ברצח רבין או בנפילת התאומים' - רבים זוכרים, למרות שאיננו זוכרים באותו אופן מועדים אחרים בשנים אלו שלא היו טראומתיים. לפעמים זיכרון טראומתי נשמר בצורה מקוטעת. למרבה הצער, מה שכל סטודנט/ית לתואר ראשון לפסיכולוגיה או עבודה סוציאלית יודע/ת (המינוח המקצועי לזכרון חלקי של אירוע טראומתי הוא 'אמנזיה דיסוציאטיבית') שופטים ואנשי חוק רבים כלל לא מכירים, לא כל שכן הציבור הרחב שקורא למצב שכיח 'תמוה'.

התוצאה של "צריבת הזיכרון" בזמן אירוע טראומתי, היא שכאשר קורה לנו משהו  שמזכיר את החוויה השלילית בהיבט מסוים, נוצר טריגר להפעלת הזיכרון בצורתו הגולמית. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי באמצעות סימפטומים של טראומה (פלאשבקים, הימנעויות, עוררות יתר), או בהתנהגות שלא ניתן לתת לה הסבר הגיוני ועבורה המודעות לא מספיקה - עדין לא ניתן לשלוט בה. אנחנו יודעות קוגניטיבית שזה לא קורה שוב, אך מגיבות רגשית כאילו זה כן קורה שוב. כשמדובר בתקיפה שבוצעה בנשים בהריון/בסמיכות ללידה, גם אצל מי שלא הותקפו ישירות האירועים יכולים להציף רגשות של אותם זכרונות טראומתים לא מעובדים שקשורים לתקיפה קודמת, או לחוויות טראומתיות בהריון או בלידה.

אם אדם היה נוכח חלילה בפיגוע והיה אומר שהוא בוכה, עם סיוטים, כולו נרגש וכד' - אנשים היו מזהים את הסיטואציה כדי לומר לו שזו טראומה ואולי אף היו יודעים להציע לו לפנות לטיפול בטראומה. אם חייל מספר על פלאשבקים אנשים רבים יודעים מה זה הלם קרב. אבל במקרים בהם נשים סובלות מאלימות פיזית ומינית, כל הסבל שיש בעקבות אירוע טראומתי (סיוטים, פלאשבקים, חרדות, המנעויות, חוסר שקט וכו') לא זוכה להכרה  ('אפשר לחשוב מה כבר עשו לך' 'זה קרה מזמן מה נזכרת עכשיו' וכד'), אך גם אם זוכה להכרה, אז מתייחסים אליו פעמים רבות כאל סבל בלתי נמנע שיש לשאתו כפי שהוא ואין מה לעשות בנוגע אליו. זה ממש לא חייב להיות כך. טיפולים יעודיים לטראומה יכולים לסייע לא רק במצבים של הלם קרב או בשיקום מתאונת דרכים או פיגוע אלא גם בהלם פגיעה פיזית ומינית. אבל המודעות לכך נמוכה מאוד, וחבל.

זה חבל במיוחד, שכן מאפיין נוסף של טראומה הוא שללא טיפול, התהליך של העלאת הזכרון הגולמי והפעלתו מחדש בעקבות טריגרים שונים יכול להמשיך ולהפריע לנו גם חודשים רבים ושנים רבות לאחר האירוע .  באמצעות טיפול יעודי לטראומה, ניתן להשלים באופן אפקטיבי ותוך זמן קצר את העיבוד שלא בוצע בזמן אמת; לטראומה בודדת מספר פגישות עשויות להספיק. בעקבות העיבוד, הזכרון הופך להיות דומה במאפייניו לכל זכרון לא טראומתי אחר - זוכרים מה קרה, אך לא מגיבים רגשית בהווה כאילו האירוע מתרחש שוב.

* דולה נעצר בתחילת שנת 2011 בעקבות תלונות רבות של נשים על כך שבמסווה לטיפול פארא-רפואי הוא ניצל את ההזדמנות לעבירות מין באותן נשים. הוא שוחרר ולא הובא למשפט על ידי מערכת המשפט הישראלית כי "הנשים לא הביעו התנגדות בזמן ביצוע המעשים".