נפילים 

היו אז כאלה זמנים בהם הילכו פה בני אלים. 
מלאך לאחיו כך שח, מבנות האדם הבה וניקח.

כן הלוך הלכו בני אלים , 
אל בנות האדם ובעליהן אך מסכנים. 
מכל טובת בשר תאווה עשקו , 
על מקהלות של נשים הם ניצחו.

וברבות ימים עברו עונות , 
לפתע צצו סמני הריונות.
מה אפל זה התוצר, 
חציו מלאך וחציו אך בר.
אנשים מזה העובר יראו, 
שעטנז רוח ובשר נברא הוא.

ולדות ענק אז בימים ההם נולדו,
גדולים וחזקים ילדים התרוצצו.
דמם אנוש זורם , 
בכוחם אך אל פועם.

גיבורים אז נקראו, נפילים על האדמה,
בני מלאכים הם, אנשי השם המה, 
ואמם - אישה.

למראה המעשה חרון אף אדון אז גאה,
בזעם אמר להענישם בחומרה.
ארבעים ימים גשם קצף , ארבעים יום כפרה, 
כך בבת אחת את כולם האדון מחה.