הידעונית (ספורים מתחנת האוטובוסים) 

אני בתחנת האוטובוס, ממתין לאוטובוס מספר שבע.
במודיעין אני שואל לאן נוסע אוטובוס מספר שבע.
האיש שמוכר כרטיסים אומר לי שאבדוק בלוח שתלוי על קיר התחנה ליד קופות הכרטיסים, אבל על הלוח אין כל רשימה.
האם אני בכלל רוצה לנסוע באוטובוס מספר
שבע ?
אני זוכר שזה מה שאמרו לי, לנסוע באוטובוס מספר שבע אבל אינני יכול להיזכר מי אלה שאמרו לי. אני יושב על הספסל בתחנה וחושב לי...
אם אעלה לאוטובוס- באיזה תחנה ארד ?
האם אסע עד התחנה הסופית - האם אפגוש באוטובוס אנשים מענינים ואהנה מחברתם?
אולי אפגוש באוטובוס אדם שישנה את חיי ?
אני מרגיש שמחה וגם פחד. פחד לא ברור.
אינני יודע למה אני חש בפחד הזה. אני מחליט ללכת אל הידעונית שיושבת בחנות קטנה בתחנת האוטובוסים. שמעתי עליה, היא
מפורסמת, יום ולילה היא שם, תמיד, אף פעם
לא עוזבת את החנות. החנות הקטנה שרויה באפלולית ורק נרות דולקים בה. כל הזמן דולקים שם נרות ויש ריח של עשן מרווה באוויר.
הידעונית יושבת על שטיח אדום מרהיב ביופיו, בעיני. היא קטנה ולבושה כולה שחור. לידה כד חרס ובו משקה תבלינים . לאיטה מוזגת הידעונית לתוך ספל קטן משקה מתוך כד החרס ומגישה לי. המשקה חמים, מתוק וטעים, טעמו כעין דבש וקינמון ועוד
טעמים שאינני יכול לזהות.
הידעונית מתבוננת בי, מתבוננת היטב בעיניה האפלות כעין הלילה. לאן אתה רוצה לנסוע, היא שואלת אותי.
אמרו לי לנסוע באוטובוס מספר שבע אני משיב וחש שוב את הפחד אוחז בי.
אבל לאן אתה רוצה לנסוע - שואלת שוב הידעונית. אני משפיל את מבטי. אינני יודע- אני משיב לה.
הידעונית מתבוננת בכדור הבדולח שלה ואז פונה שוב להביט בי באותו מבט חודר ואומרת לי בקול נמוך ושקט: אתה צריך לצאת מכאן עכשו ולהתחיל לרוץ. אתה תרוץ ותרוץ ותקיף את כל תחנת האוטובוסים הגדולה ותתחיל לטפס על ההר, תטפס עד שתגיע למעלה. אל תעצור, תמשיך לטפס עד שתגיע לפסגת ההר, שם על פסגת ההר תעמוד, תניף את זרועותיך מעלה ותקרא תשע פעמים בקול רם שכל העולם ישמע אותך. אתה תקרא בקול : אני חי! אני נהנה מכל רגע בחיי! אני חי!
זה לא משנה מה שאומרים לי אנשים! לאן לנסוע, באיזה אוטובוס לנסוע, באיזה תחנה לרדת. אני חי!
וכך, אני יוצא מחנותה הקטנה והחשוכה של הידעונית, אל האור המסנוור שבחוץ. אני מתחיל לרוץ וחש את לבי הפועם בעוז בתוך חזי. אני רץ ורץ, מטפס ועולה עד אשר אני מגיע לפסגת ההר. אני חי ! אני קורא בקול ומניף את ידי אל השמיים, חוזר על המילים
וחש בתוכי שמחה גדולה.
על פסגת ההר אני פוגש את הנשר הגדול. הוא שמע אותי. הוא לוקח אותי אל החופש שלי, חופש הבחירה שלי ו- אני חי ! ! !