אומנות ואמונה 

אומנות ואמונה
בגיל שנה אמא שלי השאירה אותי בבית הילדים בקיבוץ צובה ליד ירושלים שמה הגענו לגור וכאשר היא שבה לקחת אותי המטפלות הראו לה בהתלהבות דפי נייר ובהם מצוירים עיגולים נהדרים וסיפרו לה שכאשר הם נתנו לנו הפעוטים נייר וצבעים כל הילדים חוררו את הנייר בעזרת הצבעים ורק אני ציירתי עיגולים נהדרים .
האמת היא שכל בני האדם מסוגלים ללמוד לצייר , אבל למרות שאני יכולה ללמד כל אחד לצייר אני לא יכולה ללמד את האדם לאהוב לצייר , יש כאלו כמוני שמציירים מאז שהם זוכרים את עצמם כאילו כבר בגלגולים קודמים הם היו ציירים ופשוט הגיעו הנה ולא שכחו לצייר , ויש כאלו שפתאום מתחילים לצייר בגיל מבוגר ומראים יכולות מדהימות , כאילו שמעולם לא הפסיקו לצייר כל החיים .
יכולת יצירתיות מובנית יכולה להיות ממש מתסכלת באם החיים לוקחים אותנו לכיוון אחר ואנחנו נותרים עם היכולת לצייר שמסתתרת לה במשך השנים חבויה ומתוסכלת ולא משמשת ואחרי שכבר ציירנו על הקיר של חדר הילדים וגם התנדבנו לעזור לוועד ההורים בהכנת תפאורות למסיבת סיום ..אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לעצמנו ואולי גם לאחרים להוציא החוצה את הכישרון ולא להיות עצלנים או פשוט לצייר כי אנחנו אוהבים ולא כי זה משתלם במזומנים .
להיוולד עם כישרון זה לא מספיק כי אומנות היא תאומתו של האימון ואומן שלא מתאמן אינו מתקדם ואילו אנשים שמאוד רוצים לצייר ומציירים המון ומתאמנים יכולים להגיע להיות ציירים דגולים .
האני המאמין שלי הוא שכולנו יכולים ליצור מכיוון שנוצרנו בצלמו ובדמותו של בורא גדול ויוצר ענק ולפיכך בכולנו טמונים זרעים מופלאים של יכולות יצירה , יצירה פוטנציאלית שיכולה להתבטא בתחומים נרחבים , יש כאלו שיוצרים בעץ או בעור ויש כאלה שיוצרים נרות או תיקים או בגדים ותכשיטים ויש כאלו שכותבים והם 'יוצרים במילים' , לא 'מה' יוצרים עושה את ההבדל , ההבדל הינו ביכולת של כול אחד מאיתנו לבטא את עצמו , ליצור חיבורים חדשים שהגיעו דרכו , ליצור בחריצות ובהנאה  ולאהוב את התהליך לא פחות מהתוצאה .
לצערי הרב מערכת החינוך מוציאה מרובנו באיזשהו שלב די ראשוני בחיים את האהבה ליצירה בכלל ולציור בפרט , זה נראה כאילו מישהו שמה הכניס לתוכנית הלימוד או להלך הרוח הכללי של הדברים שלצייר וליצור זה הרבה פחות חשוב מלדעת קרוא וכתוב וחשבון ובעוד רבים מאיתנו בגיל צעיר עוד זוכרים את עצמם מציירים.. היכן שהוא בשנות בית הספר היסודי כבר הפסקנו לצייר והתמכרנו לעיסוקים אחרים שנדמו למבוגרים בסביבה כהרבה יותר חשובים .
פגשתי אישה אחת שסיפרה לי שביתה נולדה עם אהבה גדולה לריקוד וכול ילדותה ושנות התבגרותה חלפו עליה בריצה לשיעורי ריקוד , אבל האם חשבה שריקוד זאת לא דרך להתפרנס והתעקשה עם הבת שתלך ללמוד מקצוע 'מכובד' הבת שכבר הייתה בחורה צעירה הלכה ללמוד חמש שנים אדריכלות כדי לרצות את אימה . בתום הלימודים היא חזרה לרקוד במלוא המרץ ואף הלכה ללמוד להיות מורה לריקוד ומאז היא רוקדת . החיים הם אמנם ריקוד נפלא או ציור מקסים אבל מכיוון שגודלנו בחברה בעלת תרבות ומוסכמות וגם ההורים שגידלו אותנו גדלו בתרבות עוד יותר ישנה ושמרנית ..אנחנו מתקשים להשתמש בכישורים שניתנו לנו ולרקוד את הריקוד הנפלא של החיים .
הציור הינו האב הרוחני של כול מחלקות היצירה כולן וגם שמכינים בובות תיאטרון צריך לצייר להן עיניים ולהתאים צבעים ולא רק של מחלקות היצירה כי לאנשים שמציירים הרבה יותר קל לצייר ולתכנן מבנים או גנים וגינות לצייר תוכניות ורעיונות חדשים ולהקים דברים ובלהט היצירה ועל ידי ציור ותכנון מודלים עתידיים הם גם עוזרים לאחרים לתכנן ולעצב ומלהיבים אותם ובכך עוזרים להם להאמין שאת הבית הזה אפשר לבנות והוא ייראה בערך כמו בציור , כן כמובן שכאשר הצמחייה תצמח מסביב ובתיאור ריח התבשילים הנפלא שבדיוק נודף מהחלונות .. האמונה שזה יכול לקרות ולהיות נעזרת ביכולת היצירה .
ראיתי אנשים שבאו אליי לסטודיו ואמרו שמאז גיל הגן הם לא ציירו ואחרי שעתיים הם יצאו עם דפים מצוירים בצורה יוצאת דופן , היצירה הייתה חבויה בפנים עשרות שנים ועד שלא ניסתה לצאת החוצה היא נשארה לה בפנים כאבן שאין לה הופכין .
לכול אחד יש אני מאמין מסוים ולאנשים שאומרים לי שהם חילוניים , אני אוהבת לומר שבעיניי גם חילוניות היא דת מאוד אדוקה , רק אצל החילוניות במקום ללכת למקדש או לבית הכנסת או לכנסייה ..הולכים לבלות בקניון ולטייל ולאכול במסעדה ,  דת ואמונה קשורות באורח החיים שלנו ובמה אנחנו מאמינים ומכיוון שאצל אנשים בעידן המודרני  הפרנסה והכסף הם מרכיב מאוד מהותי בחיים אז ללכת לקניון ולקנות מתנה למישהו שאוהבים או לבלות עם חברים זה בהחלט חלק מהחיים .
אז איש באמונתו יחיה ואם האדם רוצה לחיות באמונתו הוא יכול להיעזר בכך שהוא יוכל לצייר אותה בעיניי רוחו . באמונה יש גם הרבה אמון והוא קשור ליכולת שלנו להאמין שאנחנו יכולים ומסוגלים והאמונות שלנו הם הדבר שדוחף אותנו להצלחה או לכישלון , היכולת שלנו להאמין בעצמנו וכיצד אנחנו מאמינים בקרובים אלינו ומחזקים אותם ואת כישוריהם והאם אנחנו מחנכים את הילדים שאנחנו מגדלים על מנת להאמין בעצמם וביכולות שלהם ונותנים להם לצייר לעצמם בחופשיות את החיים שהם באו לחיות כאן בגלגול הזה וזוכרים שלמרות שמחובתנו לדאוג להם ולכול צרכיהם אנחנו צריכים ללמוד להאמין בהם וביכולות שלהם לגדול ולצמוח וליצור ולהתפתח ולשמור על עצמם וללכת בדרכם ולחיות על פי אמונתם ושהצורך שלנו למנוע מהם חיכוכים או לחשוב שאנחנו יודעים יותר טוב מהם כיצד צריך לחיות את החיים היא מתוקף היותנו הורים אבל לא תמיד מעודדת התקדמות כי התקדמות נוצרת על ידי כך שהאדם לומד לעבור מכשולים ולהתאמץ ולהתאמן וזה נכון לרצות בשבילנו ובשביל קרובינו את הטוב ביותר אבל לעיתים על מנת ליצור התקדמות אנחנו צריכים ללמוד לעשות דווקא את מה שלא בא בקלות .  
יש את הקטע הזה בסרט המפורסם של וולט דיסני 'מרי פופינס'  החבר החביב 'ברט'  שהם פוגשים מדיי פעם כשהוא עסוק במיני עבודות מזדמנות כמו מכירת עפיפונים או ניקוי ארובות ואז יום אחד הם פוגשים אותו כשהוא צייר מדרכות וביחד איתו הם קופצים לציור ונהנים מאוד ברכיבה על סוסים ובבית הקפה הרומנטי המפורסם היכן שפינגווינים ממלצרים אותם . אז ככה זה גם במציאות החיים באם אנחנו ציירי מדרכות טובים אנחנו יכולים לצייר את הציור ולקפוץ לתוך החיים שציירנו , רק שהמציאות של החיים היא ציור גדול שלוקח הרבה זמן לצייר אותו וזה דורש מאיתנו הרבה סובלנות ומאמצים והרבה אמונה על מנת להמשיך בדרכנו ולא לאבד תקווה . אמונה ותקווה הן אחיות קרובות האמונה נותנת לנו הרבה תקוות ובעזרת התקווה אנחנו ממשיכים לנסות ומגלים עולמות ועושים עוד קפיצות לציורים חדשים בתוכם נוכל לרקוד את החיים .

REMIND אפרת לביא