לדבר ישנן סיבות רבות . הסורי אשי הינו כלי מצויין לשיפור שוויי משקל הגוף, ליצירת תחושה של חיבור לאדמה, ולשימוש בכוח המשיכה - דרך מנופי הגוף - לתנועה ביו-מכנית נכונה. לסורי אשי גם סיבות מסורתיות והיסטוריות מעבר לתכנים החיוביים המופקים מהתנועה. ולא פחות חשוב מכך - תנועת הסורי אשי היא חיננית לעין ונותנת נופך אומנותי לתנועה של שאר הגוף.
למרות חשיבותה של תנועת ההחלקה הרי שבאומנויות הלחימה היפניות קשה לעיתים להבחין בה. הסיבה העיקרית לכך נעוצה בהאקמה, המכנס משופע הקפלים שתחתיתו הרחבה מכסה את רגלי המתאמנים כשמלת מלמלה. ההאקמה, בניגוד למיתוס הרווח בעולם האיקידו, לא נוצרה למען הסתר את תנועת רגלי חניכי האייקידו. ההאקמה היא בעצם חלק מהלבוש המסורתי היפני. באייקידו משתמשים בהאקמת אונמורי, שהיא ההאקמה אותה לבשו הפרשים הסמוראים.
תרגול הסורי אשי הוא מהתרגולים הבסיסיים באיקידו. לא אשכח איך בשיעור הראשון שלי באייקידו היבטתי פעור פה במדריך שהדגים כיצד הוא מחליק על הטאטאמי*.
"בכול תנועות היושינקאן איקידו ישנה שמירה על משקל גוף לפנים ורגל אחורית ישרה," המדריך הסביר. "לכן בכדי להחליק יש להטות תחילה את הגוף לפנים, להגיע לנקודה בה הגוף וכמעט נופל קדימה, ולהישתמש בכך ככוח המניע את התנועה."
התרשמותי מביצועיו של המדריך התעצמה כשניסיתי לחקות את מעשיו; בעוד שרגליו ריחפו על הטאטאמי, שלי נידבקו אל המזרן כמו מסטיק ביום קיץ חם.
בהפסקה בין האימונים נשארתי להתבונן במדריך הראשי, צ'ידה סנסאיי, כשהוא נותן שעור מאלף בסורי אשי. צ'ידה היה היחידי בכול הדוג'ו שיכל להחליק קדימה ואחורה על הטאטאמי בעוד שכל שטח כפות רגליו נשאר מקובע לרצפה – אפילו העקבים שמנהגם להתנתק. צ'ידה הדגים את טכניקת ההחלקה ביושינקאן איקידו.
"תראה איך הוא נע," לחש אליי תלמיד ותיק בעל חגורה שחורה. "ממש אלוף העולם בהחלקה אומנותית על הטאטאמי."
היו גם אחרים שהפגינו ביצועים מרשימים בסורי אשי, חניכים כמו האוסטרלי רונלד טומפסון, "המחסל", כפי שהיה ידוע בכינויו, ושלימים הפך לאחד המדריכים הבולטים ביושינקאן איקידו. רונלד היה מסוגל להחליק רחוק מכול בן אנוש שהכרתי. ולא רק בגפו. עוד זכור לי איך יום אחד הטיל אותי בסוקומן אירימינאגא; גופי נע באויר בעוד רונלד צובר תנופה בהחלקה לאורך טאטאמי שלם. כשהטיל אותי אל הרצפה הייתי כחץ המשוגר מקשת. פגשתי בקרקע בעוצמה שלקחה אותי טאטאמי נוסף לחזית.
מעניין היה גם לצפות בתנועת הסורי אשי של מאסטר גוזו שיודה. מאסטר שיודה, שעבר ניתוח בעקב אכילס של אחת מרגליו, לא היה מסוגל להחליק באלגנטיות כצ'ידה או רחוק כרולנד. ואולם גם כשעקבו באויר והמגע היחידי עם הקרקע הם כריות הרגליים, תנועת ההחלקה של שיודה הקרינה עוצמה, דיוק וחינניות מחשמלת. לעיתים הוא אף דילג במקום להחליק בזמן ביצוע הטכניקה, רגליו מתנתקות מהרצפה. ואולם גם אז, כול האלמנטים של חיבור, שיווי משקל וזרימה קרנו מתנועותיו.
ברוב שיטות האיקידו אין משקל הגוף נשען לפנים בקמאיי וניתן להעביר משקל מרגל לרגל בזמן ביצוע הסורי אשי. אין צורך בתנועת "הצניחה לפנים" שיש ביושינקאן אייקידו. סירטונים של ראשי שיטות אחרות באייקידו, אנשי דרך כמו טוהאיי סנסאיי, סאייטו סנסאיי ואחרים, ממחישים כי אכן ניתן להפגין יכולות סורי אשי מרשימות גם אם התנועה שונה מזו של היושינקאן איקידו.
אואשיבה סנסאיי, ממציא האיקידו, הפגין תנועת סורי אשי שהלכה והתפתחה עם השנים. בסרטון נדיר משנות הארבעים נראה אואשיבה מחליק על הטאטאמי עם רגל אחורית ישרה ומשקל נטויי לפנים, תנועה המזכירה את טכניקת ההחלקה של יושינקאן אייקידו. אך כבר בשלב מוקדם זה באומנות הוא גם מנתר וצועד, לא לכוד בכבלי הבסיס הנוקשה של יצירתו.
בסרטונים מאוחרים יותר כבר נראית טכניקת הסורי אשי של אואשיבה הרבה יותר מתוחכמת. כמובן שהגיל עושה את שלו ואין תנועותיו חדות וכוחניות כפי שהיו בתחילת דרכו, ואולם איכות ורבגוניות התנועה מוכיחה עצמה מעבר לחיוניות צעירותו. אואשיבה מבצע סורי אשי על מגוון אפשרויותיו; בהעברת משקל מרגל לרגל, תוך כדי סיבוב ובתנועות הפותחות לצדדים.
אחת השאלות שעולות תמיד בתרגול הסורי אשי היא כיצד באה לידיי ביטויי תנועת ההחלקה כאשר אין משטח קליני של טאטאמי מתחת לרגלי המתאמן. כאשר התנועה נעשית בנעליים ולא ברגליים יחפות, כאשר יש מהמורות, ופני שטח משתנים. לצערי, תשובות לשאלות שכאלו לא נימצאו ביושינקאן אייקידו הומבו דוג'ו. לא היו שם אימונים מחוץ למכון ומעולם לא ראיתי את מאסטר שיודה או כול מדריך אחר מצוות היושינקאן איקידו, מדגימים על משטח שאינו טאטאמי. היה זה דוג'ו עירוני הממוקם בלב ליבה של טוקיו, בין מבני עסקים צפופים וכבישים סואנים. פיזית, לא היה שם מקום לאימוני חוץ גם אם רצו בכך המדריכים.
עם חזרתי לארץ נגעתי בנושא אפליקציות הסורי אשי במצבים שאינם קליניים. התבוננתי בסירטוני מאסטרים המתאמנים בטבע, התנסיתי במספר סדנאות חוץ אך לא נגעתי בנושא יתר על המידה, עיקר אימוני נעשו במכון, תמיד מסור לדרך בה התחנכתי ביושינקאן איקידו.
השוני בגישתי לנושא התרחש לאחר שעברתי לאנגליה למשך חמש שנים. הרבה זמן פנוי היה לי שם ותשוקתי לאמן ולהתאמן הייתה גדולה מאי פעם. היו לי מחשבות על אימונים יומיומיים, על תלמידים רבים ועל אימוני בוקר. ואולם באנגליה השכירות היתה גבוהה ולא קל היה לאסוף תלמידים או למצוא מכונים בהם ניתן לאמן במשך שעות הבוקר.
בלית ברירה החלטתי לאמן בבקרים בחיק הטבע – מקום ששם אין משלמים שכירות ואין חשש להפסדים גם אם אף תלמיד לא מגיע. מסביב לבית בו התגוררתי היו אין סוף מרחבים בהם ניתן היה להתאמן; מצד אחד היו משטחי גולף נרחבים ומן העבר השני יער של עצי אלון, לבנה ואורן. לבית עצמו היתה חצר ענקית. לטעמי היה זה דוג'ו אין סופי.
את אימוני החוץ באיקידו ערכתי כול יום בשבע בבוקר – בדרך כלל עם שניים עד ארבעה תלמידים מסורים. את האימון הראשון העברתי על מגרש הגולף שלמרות שלא היה מישורי, הרי שקל היה להחליק על פני השטח של המדשאות הקצוצות למשעי. אחד הדברים הזכורים לי ביותר מאותו אימון ראשון היה התלמים הארוכים שנוצרו במגרש הגולף כתוצאה מהסורי אשי. מזל שהאימונים נערכו בשעת בוקר מוקדמת ואיש לא הבחין בנו. את האימונים מהשיעור השני והלאה ערכנו ביער או בחצר הבית, מקומות לא מישוריים, עם מהמורות, גבעות שיחים ועצים – בקיצור, החלום הרטוב של כל מי שרוצה לחקור את אפליקציות הסורי אשי.
מיום ליום התנועה השתנתה, כאשר את הסורי אשי מחליפה תנועה של דילוגים או הליכה ממש. להפתעתי השינויי היה קל לעשייה, טבעי לתנועת הגוף וברמה התחושתית לא הפסדתי דבר; עדיין הרגשתי את החיבור לקרקע, עדיין נעתי מהמרכז ועדיין השתמשתי נכונה במנופי הגוף. בקיצור כול האלמנטים שרכשתי באימוני הסורי אשי מצאו את מקומם במציאות הסביבתית החדשה. לשביעות רצוני, גם התלמידים מצאו את הדרך לבטא את עקרונות הסורי אשי בתנועותיהם תוך פרק זמן קצר.
זכור לי איך חשבתי לעצמי כמה קל הוא ללמד בחוץ יחסית לדוג'ו, כמה פשוט הוא לאמן תנועה טבעית שלא שבוייה בדקדקנות וקטנוניות הבסיס. למדנו לרחף על פני האדמה, להתחבר לפי תנאי השטח. לעיתים תלמידים בעלי חגורה שחורה שמעולם לא חוו אימוני חוץ היו מגיעים לאימוני הבוקר. היה משעשע להביט בהם חורשים את האדמה בסורי אשי – הם נראו מגוכחים, מותאמים לסביבה כמו נמר על אופניים.
כמה מענג היה להתאמן בחוץ, בדוג'ו ללא גבולות המשתנה לפי עונות השנה. לעיתים רטוב היה, לעיתים מושלג ,ולפעמים, רק לפעמים, גם חם עם שמש פז. חשבתי לעצמי לזנוח את אימוני הדוג'ו מכול וכול. להתמודד עם איתני הטבע, עם מציאות לא יציבה, היה בעיניי האמת.
ואולם עם חלוף הזמן, כאשר החלו להגיע לאימוני הבוקר תלמידים שמעולם לא חוו דוג'ו וטאטאמי, שמתי לב כמה קשה ללמד אותם את עקרונות הבסיס. עקרונות הבסיס באיקידו קשים לתפיסה גם בתנאים הקליניים של הדוג'ו - ולנסות להנחיל אותם כאשר על התלמיד להתמודד עם שטח לא אחיד וקרקע חלקה מגשם, הופך זאת למסימה הרבה יותר קשה. הרבה יותר קל ללמד תלמיד שלמד סורי אשי לממש את עקרונות הבסיס בתנועה חופשית.
לסיכום, ניתן לומר כי למרות שחשוב ללמוד את אפליקציות הסורי אשי בתנאים לא מעבדתיים, הרי שבהחלט האימון בדוג'ו על טאטאמי הוא חיוני והכרחי.
העולם הוא במה למי שמכיר את עקרונות היסוד ומשטח מלא מהמורות למי שמסרב להבינם - מי שלא יודע לרקוד יטען תמיד כי הרצפה עקומה בעוד שהרקדן יפזז גם על צוקים כשפן סלע.
* רצפת מכוני האייקידו ביפן מצופה באריחי טאטאמי. הטאטאמי בנוי ממקלעת של סיבי צמח האורז השזורים בצפיפות מסביב למסגרת עץ מרובעת, ליצירת משטח ישר וגמיש.
