כל מי שגידל ילדים, מכיר היטב את תכיפות הפציעות והתאונות המתרחשות לילדינו.
תאונות מתרחשות בגן הילדים, בכיתה, בהפסקה, בגני השעשועים, בספורט בטיולים ועוד?
אך גם בהיותם בבית, בהשגחת ההורים נפגעים הילדים בתאונות, שלעיתים קרובות, קשה למונען.
המקרה שארע לאיינהו איילהו ז"ל, ילד בן 12 מבית שמש שטבע למוות במהלך טיול שנתי של בית ספר בשבוע שעבר, מעלה שאלות לגבי חובת הפיקוח המוטלת על המורים ומידת האחריות בהם עליהם לשאת.
לקראת שבוע בטיחות הילדים ננסה לבדוק מהם גבולות האחריות הנזיקית (תביעת הפיצויים) המוטלת על מוסדות חינוך, גני שעשועים, עיריות וכד', ובאילו מקרים תקבע רשלנותם של המורים או הגננות, שהילדים נמסרו להשגחתם. נבדוק גם את היחס בין העיריה למשרד החינוך במקרים מסוימים.
נציין כי הכתבה לא תעסוק בבטיחות ילדינו בכבישים ואל מול תאונות הדרכים, המהווה "מכת מדינה", שכן כל אלו מוסדרים בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בו לא נבדקת מידת האשם. הכתבה דנן תעסוק דוקא באותם מקרים בהם יש לבחון מהו גבול האחריות המוטלת עלינו המבוגרים כהורים, מורים או מנהלי מוסדות כלפי אותו תלמיד נפגע.
במהלך קפיצה על "חמור" בשיעור ספורט, איבדה התלמידה את שווי משקלה, נפלה ונחבלה. נקבע ע"י בית המשפט כי תרגיל קפיצה על "חמור" מחייב פיקוח והדרכה מצד המורה, ומטבע הדברים כרוך בו סיכון מיוחד. ככל שגובר הסיכון, כך נדרשת מידה רבה של פיקוח. בית המשפט מצא את בית הספר אחראי לתאונה.
לעומת זאת, תלמיד כיתה ט' שהשתתף במהלך משחק כדורגל שהתקיים בשיעור התעלמות בבי"ס וקפץ לעבר מתקן הסל שבחצר, במטרה לבצע "הטבעה" של הכדור בסל, נפל ונחבל, נקבע שפעולה זו אין בה סיכון שהיה על מורה למונעה ובוודאי מדובר במעשה ספונטני פתאומי, שלא היה על מורה לצפותו ולכן בית המשפט דחה את התביעה.
מהו אם כן, קו הגבול?
נושא זה נבחן רבות בבתי המשפט. עולה, כין אין כלל אחיד בכל הנושא של תאונות תלמידים, אלא להיפך בית המשפט בא וקובע כי חובת מורה לפקח על קטין המסור בידיו זהה לחובת הורה. עליו לקיים פיקוח על הקטין כדי למנוע פגיעה זו ופגיעה באחר. מידת הפיקוח הדרושה היא פועל יוצא של גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון הנובע ממנו וכיוצא באלה. אין דומה חובת פיקוח הנדרשת בתוככי חדר כיתה לזו שאותה יש לקיים בחצר המשחקים.
כך נקבעה אחריות בית ספר לגבי תלמיד בן 8 אשר נפל מעץ במהלך ההפסקה, שכן לא היה פיקוח מטעם המורים בחצר. נקבע, כי אין די באזהרה שניתנה לילדים שלא יטפסו על העץ. כשהמדובר בילידם בני 8, אין די באזהרה, ויש לוותה בפיקוח בפועל. כך גם לגבי תלמיד כיתה ד' שנפגע במהלך קטטה מתלמידים אחרים, כשלא נכח אף מורה בחצר ולא היה מי שיפקח על שלומם של התלמידים. בית המשפט מציין כי עצם המצאותו של מבוגר בחצר, בה שוהים הילדים, מהווה גורם מרתיע מפני התנהגות אלימה של הילדים.
לעומת זאת, כשהמדובר בתלמידי כיתה יב', חובת ההשגחה פחותה יותר מזו הנדרשת בנערים צעירים יותר. אפילו אם היה התלמיד מוכיח כי לא היה פיקוח בחצר, הרי שנדרש הוא להוכיח כי נוכחות המורה היתה מונעת את התאונה.
לגבי בטיחות ילדינו במהלך טיולים ובגני ילדים הוצאו חוזרי מנכ"ל ספיציפים מטעם משרד החינוך (ראה במסגרת נפרדת), כאשר דוקא בתחום אלו נכנס גורם נוסף ואלו העיריות, הרשויות המקומיות ורשויות הטבע והגנים.
ילדה שישחקה בחצר המשחקים של הגן, נפלה מהנדנדה ונפגעה, קבע בית המשפט כי למשרד החינוך אחריות מוגברת כלפי התובעת, אולם גם לעיריה יש אחריות לתקינות ותחזוקת המבנים שבתחום שיפוטה.
במקרה אחר בו ילד בן 12 שיחק בחצר ביה"ס לאחר שעות הלימודים ובשלב מסויים טיפס על גגון של מבנה בגובה של כ4- מ', המהווה חלק מבניין ביה"ס, כשלפתע נפל מהגגון ונפגע, קבע בית המשפט כי האחריות מוטלת במלואה על העיריה. מבנה ביה"ס היה בבעלותה ובאחזקתה והיא התרשלה בכך, שלא נקטה אמצעים למניעת טיפוס ילדים על הגגון על אף שיכולה היתה לנוע זאת. אין להרחיב את אחריות משרד החינוך אל מחוץ לשעות הלימודים ולגבי תלמידים שאינם תלמידי ביה"ס. מה גם שהפיכת חצר ביה"ס למגרש משחקים פתוח לכל, הונחתה ע"י העירייה, ולא נבעה מיוזמת ביה"ס.
נציין כי בכל המקרים הללו נבחנת גם מידת רשלנותם התורמת של אותם תלמידים, ולכן תלמידה שהשתתפה בטיול מאורגן מטעם ביה"ס ונפלה תוך כדי הליכה בנחל צלמון, נקבע ע"י בית המשפט כי הנן המועדה והן משרד החינוך ישאו באחריות למקרה, שכן המורים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם בכך שהסתפקו במתן הוראות מסוימות לתלמידים ולא דאגו לביצוען הלכה למעשה, אולם על התובעת הוטלה רשלנות תורמת של 15%, משום שלא נעלה נעלי הליכה.
בטיול אחר בו נפגעה ילדה מאבן במהלך הירידה מהר ארבל, קבע בית המשפט כי המורים לא התרשלו, שכן התלמידים חולקו לקבוצות, לכל קבוצה לווה מדריך, מורה ומאבטח והיה מדובר במסלול הליכה בעל דרגת קושי נמוכה, המתאימה גם למטיילים צעירים ביותר. בנוסף לכף, מודבר בתלמידי כיתה יא' ולא בילדים קטנים והתלמידים קיבלו הנחיות לגבי בטיחות כך שניתן היה לצפות שישכילו להבחין באבנים הפזורות על הקרע ויזהרו.
יודגש כי עפ"י החוק (פקודת הנזיקין) לא ניתן לייחס רשלנות תורמת לילדים עד הגיעם לגיל 12.
יוצא איפוא לאור כל האמור, כי לא ניתן לקבוע מסמרות בנושא זה של הגורם הנזיקי האחראי לבטיחותם של ילדינו, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו, תוך התייחסות לגיל הילדים, מקור הסיכון ושאלת צפית הנזק. ניתן לומר כי בכל מקרה חובות הזהירות מוטלות גם על ילדינו וחשוב לחנך ילדינו לבטיחות ולזהירות זו.
שלהבת רובין הינה עו"ד בעלת משרד עצמאי המתמחה בתביעות נזקי גוף וביטוח לאומי.
