מקלקלים לי את החינוך.... 

"מקלקלים לי את החינוך...."

אילו העולם היה מתנהל כמוני, זה היה יכול להיות מושלם, האמנם?

בעולם מושלם, הכל היה יותר פשוט: אנחנו היינו מבקשים והילדים היו מהנהנים בהבנה,עושים את מה שביקשנו עם חיוך ומדי פעם, הם היו מקדימים אותנו כי הם הרי יודעים שיש בלאגן בסלון או שאפשר להסתפק בממתק אחד.

בעולם מושלם לכולם היו ערכים ושיטות חינוך דומות לשלנו כך שלא היינו צריכים להגיד ש"לאחרים מותר ולהם לא". ובכלל, לא היו פרסומות שמציעות לזאטוטים קלפים או דמויות מפלסטיק במחירים שערורייתיים או ממתקים סינטטים רוויי צבעי מאכל.

בעולם מושלם לא היינו צריכים לעמוד חסרי אונים מול הילדים שלנו שמבקשים בעיניים מלאות תחינה: “אמא/אבא , אפשר??”  כי באותו הרגע, אנחנו לא רוצים לעמוד בינם לבין האושר העילאי ולצערנו, המצב עוד יחזור על עצמו אינספור פעמים,גם אם דקה אחרי כן ,המשחק הושלך מחוסר עניין או שהרגשנו לרגע רע עם עצמנו על שלא עמדנו בזה.  העובדה שהצלחנו להימנע מסצנה של בכי, כעס וחוסר שיתוף פעולה ובעיקר הצלחנו להימנע מלנקוט עמדה ברורה וחד משמעית. שמחייבת אותנו לפעולה לא פופלארית ,מוצאת את הצידוק בנחמה זוטה שבכל זאת הענקנו להם עוד כמה רגעי אושר. למה לא בעצם? ואולי אפילו זכינו לנשיקה וחיבוק ולאישור האולטימטיבי שאנחנו פשוט הורים טובים.

ובעצם, מה בסה"כ רצינו?  לגדל את הילדים שלנו  ע"פ האמונות והערכים שלנו בלי יותר מדי הפרעות, בלי שיקלקלו לנו. וכשמפריעים לנו , אנחנו כועסים. כועסים על הסבתא שמפטמת בממתקים ו "מקלקלת" לנו ובחבר שקנו לו את המשחק האחרון וכועסים על קיומן של פרסומות שמציפות ומפתות בשקרים לגיטימיים. אנחנו כועסים לא פעם גם על הילדים שמעיזים להציב אותנו פעם אחר פעם מול אותה דילמה. אבל האמת היא שאנחנו כועסים לא מעט כיוון שאנחנו נאלצים בעל כורחנו לעמוד (או לא לעמוד) מול הילדים. ובכל פעם שאנחנו מתפתלים מול המציאות הלא רצויה  ועומדים מול זעקות השבר והתפרצויות הזעם , נסחטים ע"י אותה מניפולציה רגשית מוכרת ,יש לנו את מי להאשים (הסבתא, המוכר, החברים..).  רק לא את עצמנו, על כך שלא הצלחנו למצוא בעצמנו את אותה נחישות, עקביות ובהירות ששמורה למצבים אחרים .לרוב מצבים שקשורים בביטחון הילדים או בקווים אדומים ברורים (למשל ,הפרדת חלב ובשר אצל שומרי מסורת)  שם אנחנו חזקים, נחושים ,עיקביים. שם אף אחד (גם לא אנחנו)  לא יבוא אלינו בטענות. זה המקום שבו אנחנו מרגישים שקיבלנו רישיון להגיד לא בקול רם וברור מהרגע הראשון.

במקום הזה , אנחנו לא נחכה שהילד יחצה איזה רף התנהגותי וירטואלי של חוסר הקשבה מתמשך או התנהגות פרועה  שהצבנו לעצמנו  ,כדי לקבל  לגיטימציה לפעול ומיד. פעולה נחרצת וחד משמעית מצידנו במקרים כאלה,גם לא תלווה בנקיפות מצפון אלא להיפך שמירה על ביטחון הילדים הם חלק מהגדרת התפקיד ויש לנו רישיון לפעול בלי להרגיש רע.

התבוננות מחדש על ה"הפרעות" שמספק לנו העולם החיצוני  יכולה להפתיע ולספק לנו קרקע פורייה והזדמנויות בלתי פוסקות ללוות את הילדים שלנו ולהיות עבורם מודל לכך שניתן להישאר נאמן לעצמך . אלה הן הזדמנויות משמעותיות לתת להם את הכלים לשמור על ערכים, לפתח חשיבה ביקורתית. להיות סובלני לאחר, לעשות בחירות אחראיות, וללמוד איפוק בתוך העולם המשתנה ורווי הגירויים, גם כשכבר לא תהיו לידם. במובנים רבים ההפרעות האלה, הן חלק מהחיים והן העולם המושלם.

הכותבת היא מנחת קבוצות הורים.

מוסמכת מכון אדלר

אי מייל: _ido000@netvision.net.il

טלפון : 054-4998019