הצעד הבא
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

הצעד הבא 

מאת    [ 25/12/2010 ]
מילים במאמר: 1403   [ נצפה 2284 פעמים ]

 
 

                                                           הצעד הבא

 

פוטרתי מעבודתי, ואני בן חמישים ושבע. כשהגעתי לפני חמש עשרה שנים למפעל הזה, היה המחסן שנועדתי לנהל תלולית קטנה של חפצים שנערמה בקצה המסדרון ושלאיש לא היה מושג מה טיבה. אחר כך בעבודה קשה צירפתי חפץ לחפץ, עובד לעובד וכשעזבתי אותו השתרע המחסן על כ 5000 מטר מעוקב של חומרי גלם, מופעל על ידי צוותי עובדים ומלגזות והיה רווי הישגים ובעיות מסדר גודל של מפעל בינוני. בכל הזמן הזה שחלף שם ניהלתי את פעילותו השוטפת ואת תהליך הצמיחה שלו באופן עצמאי ולשביעות רצון המעסיקים שלי. לימים, בגלל ארגונו מחדש של המפעל ועקב הצטברות מופלגת של תנאי ההעסקה שלי הפכה המשרה הזאת בעיני הארגון לנטל ובוטלה. בוקר אחד קצת אחרי השעה תשע הודיעו לי אחר כבוד על סיומה של ההתקשרות בינינו. למשך זמן, שלפי זיכרוני בשום אופן לא עלה על רבע שעה, לא יכולתי לנשום, באמת שניסיתי. אחר כך ראיתי דרך החלון עץ וציפור ואת השמש והבנתי שהעולם בכל זאת עומד על תילו, בינתיים, ונשימתי שבה אלי . לפניכם, אם כן, תרומתי הקטנה בהבנת תהליכי הטבע וידיעת הארץ: אפשר לא לנשום רבע שעה ובכל זאת לשוב לחיים ולכתוב על זה.

כשיצאתי משם נזכרתי לרגע בספר "מי הזיז את הגבינה שלי” שעוסק בשינוי שנכפה על הפרט באופן פתאומי ובמה שעליו לעשות בנסיבות האלה. אלא שמהר מאד הבנתי שזה לא המקרה שלי, אני הרי יודע מי הזיז את הגבינה שלי, אני רק לא יודע לאן היא זזה. תחושה קשה של "אכלו לי ושתו לי ואחר כך גם זרקו אותי לכלבים" מילאה את לבי שהתרוקן בבת אחת מכל תוכן. לא ידעתי עד כמה חשוב ומרכזי היה בשבילי המסע היומי העלוב שעשיתי בחמש עשרה השנים האחרונות, אל המפעל ובחזרה.

הרגשתי גולה, תלוש, נטוש, חסר ערך, ובעיקר, בלי אוטו.

כדי להקדים את המאוחר ולחבר את הדיבור הזה אל המציאות ההולכת ומסתמנת אני אדבר קצת על המושג: קשישות. קשישות היא כל שלב שבו נמצא מישהו בדרכו מן העריסה אל הקבר, בן השש קשיש מבן השנתיים, ובן השמונים ושלוש מבן השבעים ושש. ככה זה בעברית וככה זה בחיים, האדם ההולך ומתבגר נתון, החל מרגע מסוים, לתהליך כפול כיוון ובלתי נמנע של צבירת ניסיון ורכישת מיומנות ובצדן שקיעה אבדן כושר והיחלשות. אבל בינינו, קשישות היא בפשטות לא יותר מאשר האופן שבו מישהו נתפס כמי שחי יותר שנים ממישהו אחר.

בשבוע הראשון הרגשתי נהדר, כולם קמו בבוקר ונסעו לעבודה וגם אני קמתי בבוקר. זו הייתה חופשה קצרה בין משרות: זו שעבדתי בה חמש עשרה שנה וזו החדשה שהתברר לי שהיא משרה מלאה בחיפוש אחר משרה מלאה. ביום השמיני קמתי בבוקר והלכתי ללשכת העבודה שם בחנו את מצבי וקבעו שבשל כישוריי וניסיוני נמצאתי בעל זכות לקבל עבודה אלא שכנראה לא עכשיו ואולי לא אי פעם. כלומר הפקידה המנוסה שראתה את תאריך הלידה שלי שאלה אותי למה נולדתי לפני כל כך הרבה זמן ואם אפשר לעשות בקשר לזה משהו. חייכנו זה אל זה בהבנה ואחר כך בצער, ובכל אופן זה קרה לפני צהריים והשמש עמדה בשמיים כדרכה, הבטתי בשעון וראיתי שיש לי עוד קצת זמן עד שמישהו יפטר אותי גם מהאבטלה הזאת והחלטתי בהברקה של רגע לנצל את הזמן וללכת להשיג עבודה.

פעם, כדי לחפש עבודה היה צריך לכתת רגלים ברחובות מדלת לדלת. היום הדלתות האלה נפתחות וגם נסגרות באינטרנט . אם כן כתבתי באופטימיות מכתבים אחדים, צירפתי אליהם פרטים על קורות חיי המקצועיים, וכן פירוט של ניסיוני הרב וסגולותיי הנוגעים ללב ושלחתי אותם לכל עבר. כמובן שלא קיבלתי שום מענה. אחרי חודשים ללא מענה. עלה בי חשד קל, והחלטתי להשמיט את שנת הלידה שלי מגיליון קורות החיים. בתוך שבוע קיבלתי שלוש פניות . כמובן שלא טרחתי לענות להן.

אני כביכול מדמה לעצמי: קמתי בבוקר לבשתי את בגדיי הקשישים , ויצאתי לראיון עבודה עם מנהל לוגיסטיקה בכיר , הגעתי במועד המוסכם ולמרות גילי המתקדם מצאתי בלי בעיה את הדלת אל לשכתו. נכנסתי, הוא ברך אותי לשלום ומיהר לקרב אלי כיסא אפילו שעמדתי בלי עזרה, והציע לי כוס מים , האם נראיתי לו כמי שזקוק למשקה מוקדם כל כך בבוקר? ובכל אופן סירבתי בנימוס וחשבתי שנתחיל לדבר על ניסיוני בעבר ועל תחומי ההתמחות שלי. הוא עיין בגיליון קורות החיים שהיה בידו ולאחר שתיקה קלה שאל אותי למה נולדתי כל כך מזמן , הייתי מוכן לשאלה הזאת וגם היו לי כמה תשובות מוכנות אבל ידעתי שאף אחת מהן אינה מספקת. והשבתי לו שזה באמת קרה מזמן אבל אני עדיין מסוגל לעשות בדילוגים מהירים את כל הדרך העולה במדרגות אל כל קומה שלישית שתעלה בדעתו, ובהגיעי אל הקומה השלישית אני בתוך חמש עשרה דקות משיב את נשימתי לסדרה ומיד יכול להורות לעובדים הכפופים לי את הפעולות הנדרשות מהם להנעת החומר בארגון. ומיד גם הזכרתי את העובדה שהרופאים נואשו ממצב בריאותי המפרכס ולכן לעולם אינני נעדר מהעבודה בגין ביקור אצל הרופא. הוא נע בכיסאו בחוסר נוחיות וגם אני נעתי בכיסאי בחוסר הנוחיות המלווה את הקשישים בכל נקודת מגע שיש להם עם מציאות העולם. הוא נשען לאחור בכיסאו כמי שמבקש לעצמו מרחק מתאים ואמר: טוב ויפה, הוא היה נמוך קומה וניכרו בו סימנים ראשונים של מצוקה, אנחנו נתקשר אליך. מיד הסתובבתי לאחור שאולי עומד שם מישהו שלא השגחתי בו אבל החדר היה ריק, ואם כן לשון הרבים שנקט מעסיקי לעתיד היה כנראה שגיאה תחבירית שנפלה בלשונו עקב הזעזוע שעבר זה עתה. קמתי מהכיסא ונפרדתי ממנו בפעם האחרונה בחיינו אלה, וכשיצאתי שמתי לב שהוא לא ביקש ממני פרטים על הניסיון שלי ועל היקף המיומנות שלי בתחום זרימת חומר במפעל תעשייתי והסתפק בעיון עמוק בתאריך הלידה שלי. יכול להיות, שאלתי את עצמי כשחיכיתי למעלית, שדי לו שנולדתי מזמן והוא יקבל אותי לעבודה הזאת רק בשל כך?

ומה עכשיו?

כי מהן הדרישות המקצועיות שמפאת גילי המתקדם נבצר ממני למלא אותו: להורות לאנשים שבאחריותי מה עליהם לעשות [תוך שאני נשען על הקיר מחובר לאינפוזיה?] ,לדווח לממונה עלי מה עשינו,[תוך שאני מקבל עיסוי לב ותרופות למניעת לחץ דם?] לחתור לשיפור תהליכי עבודה וייעולם,[בתוך ההכרה המהבהבת אצלי בראש, אור חושך אור חושך] להגיע בזמן לעבודה [באמבולנס התורן?] לאכול צהריים במועד[רק דייסות רכות ופושרות] ולהכין בעצמי כוס קפה בשעת הצורך [בתקווה שהנוזל הלוהט לא יישפך לי על המכנסיים] .

וודאי ומוסכם שגם המעסיק מעוניין בי כנושא באותן מיומנויות ממש, ובלבד שאיוולד, אם אני יכול, עשרים שנה אחרי התאריך בו נולדתי.

אני כביכול מדמה לעצמי: אני מפרסם מודעה בעיתון היומי. דרושים שלושה קשישים מובטלים עזי נפש, בעלי רישיון נהיגה ונשק קל, ויכולת עמידה בלחצים משתנים, בעלי ניסיון ממושך ועקר בחיפוש עבודה. להתקשר לטלפון. אנחנו נפגשים בבית קפה קטן מול הבנק, לכל אחד מאתנו סימן מוסכם על מעילו כדי שנוכל להזדהות ולהתאסף, אני מתחיל לתאר להם את הבנק ואת הדרך אל הגאולה , זה באמת רק עניין של רגע אמיץ להיכנס לשם להשכיב את כולם על הרצפה הממורטת שיש להם ומיועדת בדיוק לזה , לסמן לקופאים הרועדים מפחד ובעזרת האקדח השלוף לאסוף את הכסף שיספיק לבניית עתיד קצר, לא משותף של רווחה יחסית. השלושה לוגמים קודם מכוסות הקפה שלהם להרטיב את הפה שהתייבש להם פתאום ומתחילים למחות על בזבוז הזמן בשטויות ועל שאני מעסיק אותם בכזבי שווא ואז אני לובש ארשת פנים רצינית ומונה לפניהם את האפשרויות שנותרו לנו: נוכל להיפגש יחד לקניות בלי כסף בשוק ביום שישי אחר הצהריים ולאסוף את הירקות שנשארו להם מתחילת השבוע, נוכל לקחת סל גדול לעשות קניות בפח הזבל השכונתי או שנוכל להירשם לקורס פדיקור מניקור ולהתחיל לשפשף לאנשים את העור היבש של הרגליים.

כי מהי המשמעות של כל זה? באמת שיכולתי להבין דחייה על רקע של חוסר התאמה מקצועית , אין לי בעיה להידחות בגלל שהפרצוף הדפוק שלי לא מתאים לתאורה שיש להם בחדרי הישיבות, אני יכול להשלים אפילו עם דחייה ללא סיבה. אבל דחייה בגלל הגיל? יש משהו שאני לא יכול לעשות בתפקידי כמנהל מחסן בגלל שאני בן חמישים ושבע?

חיים גדושי עניין צפויים לי בחודשים הקרובים ואולי בשנים הקרובות, כמו גם לכל אחד אחר שאיבד את מקום עבודתו וגילו עולה על ארבעים שנים.: עיסוק רצוף שעיקרו לנסות לצפות בתוך הערפל ההולך ומתעבה, מהו הצעד הראוי הבא. אם יהיה לי הכוח האומץ לעשות אותו ואם הוא בכלל נמצא אי שם.

 

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב