עובדות המקרה:
מדובר בסיפור די פשוט: יבואן ייבא טובין לישראל, שילם עליהם מכס, ומכר אותם, תוך זמן קצר, ליצואן שיצא את הטובין לחו"ל. האם זכאי היבואן לקבל הישבון המכס על הטובין מכוח הוראות סעיף 156 לפקודת המכס?
סעיף 156 לפקודת המכס קובע:
"טובין שיובאו - חוץ מטובין שיובאו בצובר - והם מיוצאים תוך ששה חדשים מיום סילוקם מפיקוח רשות-המכס, יותר עליהם הישבון של תשעים אחוז מסכום המכס ששולם עליהם, ובלבד שהוכח להנחת- דעתו של גובה המכס, כי לא היה בטובין כל שימוש בישראל, או אם היה שימוש, לא היה זה אלא השימוש שגרם לגילוי אי-התאמתם לתנאי-המכר או לגילוי ליקוי שהיה קיים בהם בשעת סילוקם ואילולא אותו שימוש לא היו אי-ההתאמה או הליקוי ניתנים לגילוי."
היבואן טען שמכירת הטובין ליצואן אינה מהווה "שימוש" הנזכר בסעיף 156, שכן "שימוש" - משמעו שימוש פיזי. עמדת המכס היתה הפוכה - אין צורך בשימוש פיזי דווקא, וגם מכירה למישהו אחר נחשבת כשימוש. לדעת המכס, הישבון על פי סעיף 156 יינתן רק כאשר היבואן אינו מפיק תועלת מהיבוא, ובמקרה שלפנינו היבואן המכר את הטובין ליצואן והפיק מהם תועלת.
פסיקת בתי המשפט:
בית משפט השלום בתל אביב קיבל את עמדת היבואן. מבחינת לשונית, קבע בית המשפט,תוך העזרות במילונים, כי המונח "שימוש" מתייחס בעיקרו לשימוש פיזי.
מעבר לכך, בית המשפט נעזר בבחינת תכליתו של המכס. המכס, כך קבע בית המשפט, נועד להגן על התוצרת המקומית מפני היבוא. הואיל ובסופו של דבר הטובין יוצאו מישראל, אין צורך להגן על התוצרת המקומית, ועל כן יש לאשר את ההישבון.
בנוסף, בחן בית המשפט גם את תכליתו של ההישבון (בעיקר זה של סעיף 160 לפקודת המכס - הישבון מכסים של תשומות ששימשו ליצוא), תוך השוואה למשפט האמריקאי, וקבע כי תכליתו הינה הגנה על הייצור המקומי ועידוד היצוא, ולא, כעמדת רשות המכס, מתן עזרה ליבואן במקרה שבו לא הפיק תועלת מיבוא הטובין.
רשות המכס ערערה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר קיבל את עמדתה.
בית המשפט המחוזי קבע כי, מבחינה מילולית, המונח "שימוש" יכול לכלול גם הפקת תועלת באמצעות מכירה.
אשר לתכליתו של המכס, בית המשפט המחוזי, סבר כי תכליתו של המכס אינה רק לספק הגנה לתוצרת הארץ, ועל כן אין מקום לקביעה כי הואיל והייצור המקומי לא נפגע יש לתת הישבון.
עוד קבע בית המשפט המחוזי כי ההישבון של סעיף 156 נועד לסייע ליבואן במקרה שלא הפיק תועלת מהיבוא (בדומה לסעיף 150 לפקודת המכס). הואיל ובמקרה שלפנינו היבואן הפיק מהיבוא תועלת, שהרי מכר את הטובין ליצואן, אין מקום לאשר ההישבון.
פרשנות:
1. לעניות דעתנו, נראה שפסק הדין של בית המשפט השלום, גם אם אינו נקי לחלוטין מטעויות, נכון יותר מפסק הדין של בית המשפט המחוזי.
ראשית, תמוה כיצד יכל בית המשפט המחוזי להתעלם מכך שתכליתו המרכזית של המכס הינה מתן הגנה לתוצרת הארץ. הדבר לא רק שנתמך בפסק דינו של בית המשפט העליון בענין מירון (אוזכר על ידי שתי הערכאות), אלא נאמר מפורשות על ידי רשות המכס בעצמה. ראה באתר האינטרנט של אגף המכס ומע"מ, במדור המסים אותם גובה אגף המכס ומע"מ
(http://www.mof.gov.il/customs/mis.htm):
"המכס הוא מס המוטל על היבוא בלבד, מטרתו העיקרית להגן על הייצור המקומי מפני יבוא מתחרה. בנוסף, בשעת הצורך, הוא משמש ככלי לשיפור מאזן התשלומים וזאת על ידי ויסות היבוא. בעבר שימש המכס גם באמצעי פיסקלי, אך מאז הוחל במדיניות חשיפת הייצור המקומי ליבוא מתחרה וכן החתימה על הסכמי סחר בינלאומיים עם גושים וארצות בודדות הפסיק המכס להוות כלי פיסקלי".
שנית, בית המשפט העליון, בענין שלדות (ע"א 4219/99) קבע כי תכליתו של ההישבון הינה השבה, ולא סיוע ליבואן בהקטנת נזקיו. לא ברור, על כן, מדוע קבע בית המשפט המחוזי תכלית אחרת להוראתו של סעיף 156?
2. חשוב להדגיש כי, ככלל, בניגוד לפסק דין של בית המשפט העליון, פסק דין של בית משפט מחוזי אינו מהווה הלכה מחייבת. מצד שני, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנחה את הערכאות הנמוכות - בתי משפט השלום.
ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אולם סיכוייה של בקשה כזאת להתקבל - קלושים.
3. לחובבי המשפט שמבין קוראינו נציין כי פסקי הדין של שתי הערכאות משמשים דוגמא יפה לכך שבמדינת ישראל (בשונה, למשל, מהחלטות הגופים המשפטיים של ארגון הסחר העולמי) יש מקום רב לבחינת תכליתו של דבר החקיקה, תוך שהפרשנות אינה נעצרת בניתוח הלשוני של הסעיף.
ת.א. 71601/98 יהודה ברמן בע"מ נ` מדינת ישראל, פסק דין מיום 24.1.01.
ע"א (תל אביב) 1543/01 מדינת ישראל נ` יהודה ברמן בע"מ, פסק דין מיום 30.11.03.
