המציאותרפיה ואני - שיטה לאיזון מצבי רוח
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

המציאותרפיה ואני - שיטה לאיזון מצבי רוח 

מאת    [ 01/07/2007 ]
מילים במאמר: 3553   [ נצפה 3193 פעמים ]

 
 

 

1.  על המאמר - ביאור ותיחום מאמר זה, מנסה להצביע, ובעיקר להדגים דרך התנסויותיי האישיות, את מה שאני מכנה, ביני לבין עצמי, בשם: "מציאותרפיה". נוסף על כך מנסה הוא למקם אותה (כפי שהתבטאה בחיי), ביחס לטיפולים אחרים שקיבלתי."מציאותרפיה" - הוא כינוי שעלה בראשי ברגע של שובבות והומור. עם זאת, לדידי כשמה כן היא, כלומר: "אחת מהאפשרויות העומדות לרשותי, לבחור את המציאות היומיומיות בה אתמודד - אשר תכלול מבחינתי אוסף משמעותי של התנהגויות ומצבים המיטיבים עמי, בכך שהנם מרחיקים אותי מהקוטב הפסיכופתולוגי".הנחת היסוד של מאמר זה, הנה שמציאות חיי כאדם אינה כפויה עלי לחלוטין. קרי, שלפחות עד עצם היום הזה, תמיד היה בי לפחות קורטוב קטן אחד של בחירה וחירות! אם-כי על בשרי למדתי היטב, שלפעמים היו מצבים מסוימים בחיי, בהם בכורח הנסיבות (החיצוניות ו/או הפנימיות) בחירתי הייתה מצומצמת מאוד ואפילו עד כדי כך, שכמעט לא יכלה לבוא לידי מימוש משמעותי.

 חלק נכבד ממאמר הזה, ידגים בהרחבה את העיסוק במציאותרפיה בעיתויים הבאים:

(א) במצב הרמיסיה שחלה בחוליי האישי בין 1984 – 2/1988

(ב) בתחילתו של ההתקף בעל הגוון הדיכאוני ב- 2/1988. 

כמו-כן, בהמשכו של המאמר, אתייחס למכלול חיי כפגוע נפש ואנסה לשרטט מגמתיות מסוימת, הכרוכה כנראה, בהתפתחותו של תהליך החלמה לאורך שלושה עשר ההתקפים שחוויתי בשמונה עשרה שנותיי "כחולה נפש פעיל". 

 

 2.  1988 - 1984: שנים של ארוכה בשנים אלו לכאורה לא הייתי דבר ובהן לכאורה גם לא עשיתי דבר. ברם כיום, בראיה לאחור, יודע אני בבירור שבדיוק אלו היו השנים החשובות ביותר להתפתחותי אחר-כך בדרך לבגרות כלשהי - מנקודת הפתיחה הנחותה מאוד של חולה נפש אשר קיבל את התקפו הראשון כבר בגיל 19 (1975).בשנת 1984, התאשפזתי אשפוז בן עשרה ימים במעון יום ברמת-חן, ומיד בצמוד אחר-כך, עוד אשפוז קצר בן עשרה ימים בגהה (מרצוני החופשי, אחרי שכנוע מצד פרופ' פריד ז"ל). מלבד אשפוזון קצר זה, מאחורי כבר היו: שלושה אשפוזים טראומטיים למדי במחלקות סגורות ושני אשפוזים ממושכים מאוד (כשנה כל אחד מהם) במעון היום של רמת-חן. ב-24 ליולי 1984, באה אשתי דאז לבי"ח גהה, וכמו לביאה לוחמת "שלפה" אותי משם. היא דרשה שלא אברח מהמערכה. שאהיה לצידה ושאתמוך בה, כי גם לה קשה מאוד (חודשיים לפני כן נולד ילדנו השני אריאל). בקושי רב עד מאוד, המלווה בחרדות, שרק אנו הפגועים בנפשם יודעים בדיוק את טיבן וכוחן עלינו, הסכמתי לצאת לעולם הזר, המתנכר והמכאיב ...אל מבטי השכנים הקרובים ...אל המכולת ואל האוטובוס וכו'. זר לא יוכל להבין... אשתי דאז עמדה על כך, שאמצא לעצמי עבודה. אני הרגשתי כל כך פגוע, כל כך מוכה, כל כך שביר... שעצם המחשבה על מציאת עבודה פשוט עשתה לי רע עד מאוד... עשיתי כאילו שאני מחפש, אבל בלשון המעטה אפשר לומר שלא התכוונתי ברצינות למצוא לי עבודה, אלא שפשוט ניסיתי לדחות את הקץ.

כיום חושב אני, שעמדתי או אז כלפי "תעסוקה" הייתה לחלוטין אמביוולנטית: מחד - בחלקים הלא מציאותיים שלי טענתי לעצמי שיש בידי תעודת מתכנת מחשבים (ללא שמץ של ניסיון בעבודה). לכן רציתי להיות מועסק רק בתנאים הבאים: ראשית, רק במשרה מלאה! שנית, רק בתכנות! ושלישית, רק במשכורת מכובדת! מאידך - המציאות הייתה שלא היו בי מספיק כוחות אפילו להרבה פחות מזה, שלא לדבר על הזדמנות אחת מתאימה לרפואה - לה הייתי כה זקוק באותה עת. בסביבות אמצע ספטמבר, אחרי ניסיונות אחדים לחזר על פתחי כמה מעסיקים גסי רוח, אטומים, ובדרך כלל אף רעי מזג, אשר ידעו היטב לבקש ממני את "המכשיר הראשי לדיסקרימינציה" - הלא הוא פנקס המילואים המפלה, כבר הייתי מותש, פגוע ומושפל, וכל שנשאר בכוחי לעשות הוא ללקק את המלח שנזרה על פצעי הפעורים, אל מול חלל העולם הדמוקרטי של מדינת ישראל"הנאורה" שלנו.

ואז, בשבת שחלה לפני ה- 23 בספטמבר, אירעה המריבה ביני ובין אשתי. היו כמה מודעות תעסוקה בעיתון, והיא הבינה, שכלל איני מתכוון לצלצל וללכת לראיונות. היא דרשה. אני אמרתי שאין לי יותר כוח. היא לחצה חזק יותר. אני הטחתי בפניה שהיא אינה מבינה כלל מה עובר עלי. היא טענה שאני בורח. אני טענתי שאפסו הכוחות שלי להילחם. היא טענה שאני נכנע מהר מדי... אני לא השבתי, הדמעות חנקו אותי...ביום א', היא הלכה כרגיל מוקדם בבוקר לעבודה. אצלי בבית, הזמן נזל לתוך גלגלתי, טיפין טיפין, כמין עינוי סיני עתיק. ידעתי שאם אטלפן למודעות שבעיתון, גלגל העינויים ייעצר לזמן מה, אם-כי גלגל שני יחל לענותני. הזמינו אותי לראיון. ברוב מצוקתי הרבה, שכחתי אפילו לשאול פרטים אלמנטאריים. אתם יכולים לתאר לעצמכם שהנסיעה באוטובוס לא הייתה סוגה בשושנים. אבל הגעתי, והבוס ישב מולי עם רשימה ארוכה של מועמדים שכבר התראיינו לפני, ואמר לי בעייפות ואדישות של אמצע יום עבודה:"...ראשית, מדובר בחצי משרה אחר הצהרים! שנית, כמפעיל מחשב! ושלישית: כמה אתה מבקש???".גלגל העינויים. אשתי. "גהה". המבטים המתוקים של ביתי הבכורה והדרישות הראשוניות שלי "מהתעסוקה" - חגו בערבוביה מסחררת בתוככי אותה קופסה מיוסרת המונחת על צווארי. פתאום, ספק ברגע של בלבול ספק ברגע של חסד, נקבתי במחיר שביקשתי עבור העסקתי. היה זה מחיר הנמוך מחצי - ממה שהיה מקובל אז בשוק. לרגע הבחנתי בנצנוץ לא נשלט בעיניו של "הסוחר הממולח". ידעתי שלעת עתה, הצלחתי לעקוף את המכשול המפלה בצורת פנקס המילואים שהילך עלי אימים ימים כה רבים. ידעתי שאתחיל לעבוד. כך, בלחצה המבורך של אשתי ובלא מודעות ממשית מצדי, נכנסתי לתקופת רמיסיה "מציאותרפית" של כארבע שנים (תקופת הרמיסיה הארוכה ביותר בחיי כחולה נפש).  

                                                                      -----------  

חוסר הביטחון. חולשת הנפש. חרדת הכישלון. חוסר הניסיון והמחסור בהרגלי עבודה - כולם היו בעוכרי. אבל ניצחתי. אומנם נכון, לא זכיתי במקום ראשון באירוויזיון. גם לא במקום ראשון בליגה או בפרס הגדול של הטוטו. אך זכיתי בצ'אנס הענק לצבור כוחות אם אמשיך להילחם. מלחמה שקטה. איטית. מתמשכת. חדגונית. שוחקת. ללא כל ברק. ללא קול תרועה. ללא שבח כמעט. ללא כל תהילה. עבורי, זה היה קשה. קשה להשלים שאתה חייב להתחיל מלמטה למטה. קשה להשלים שאתה ממש פגוע בנפשך/ נכה מבחינת תהליך התפתחותך הרגשית, באופן משמעותי ביותר!כך עבדתי, ואני עובד עד היום (94'), בחצי משרה, כל אחר הצהרים. פיתחתי קשר חיובי למקום עבודה זה. אולי לכן, בפעם הראשונה בחיי, הצלחתי להחזיק בה בקלות, יותר מחצי שנה ברציפות (בשש השנים האחרונות לא החסרתי אפילו יום עבודה אחד!). "הרווחים העצומים" שלי מהתקיימותה של רמיסיה היו לדעתי, בין היתר, כדלקמן:

1. איסוף כוחות יקרים מפז, לקראת ההתמודדות עם ההתקף ב-2/1988

2. היכולת לעלות על דרך המציאותרפיה יחסית מוקדם בחיי.

3. עליה על דרך המלך בתחום הזוגיות והתגברות על מחסום החולה/ בריא.

4. הערכה רבה, לה זכיתי מצדם של כל המטפלים שהכירו אותי או אז. 

 

3.  הרציונל שמאחורי המציאותרפיה מודעותי הבסיסית, לחשיבותה של המציאות בה אני בוחר לפעול ביחס ליכולתי לנתב את "ספינת חיי", נבעה בראש ובראשונה, מהבנתי את הקשר הקיים בין המציאות הסובבת אותי לבין התהליכים המתרחשים במוחי. לפיכך, על אף שיתכן מאוד, שההסבר המובא בזה אינו מדויק לחלוטין מבחינה מדעית, יש להבין את חשיבותו הקרדינאלית מבחינתי! בהיותו המנוף הפסיכולוגי העיקרי לניסיונותיי להתמודד אל מול חוליי.לדעתי, המציאותרפיה היא נדבך מתקדם יותר מבחינת שלבי ההתמודדות שלי. נדבך העשוי להשפיע, בצד הטיפול התרופתי למשל, על למעלה ממאה מילייארדי התאים שיש לכל אחד מאיתנו בכיוון מטיב ובונה. האחרונים, שוכנים כידוע, בגלגלתו של כל אחד מאתנו וכאן חשוב לזכור, שזולת אותם מיליארדים - המדע לא מכיר כל ישות חומרית ישירה הקשורה בתופעות הפסיכופתולוגיות השונות. 

מהו הקשר בין המציאותרפיה לבין מוח האדם?מצאתי את עצמי חושב, שכאשר אני מסתכל על מסך המחשב שלי, למשל, מתקבלת במוחי תצוגה כלשהי של מיליארדי התאים שלי, המקבילה בין היתר, למסר שנשלח למוח ע"י המערכת האחראית על הראייה שלי. פירושו בעצם, שברגע הנתון הזה, המוח "מסודר וערוך" (בין יתר כל השפעות הקליטה החושית והעיבודים הקוגניטיביים) בהתאם למצב הנראה לעיני במציאות. במילים אחרות, התצוגה המוחית מצויה (או יותר נכון: כדאי מאוד שתימצא!) בקורלציה השואפת לאופטימום, עם כל "התמסורות" המתקבלות מהחושים (כולל כל העיבודים המתרחשים ברמות השונות). בהתאם לכך, כאשר אני מסיט את עיני ממסך המחשב הנ"ל, למשל, לעבר ילדתי הילה בת השנתיים, לית מאן דפליג, שהקונפיגורציה המוחית שבי משתנה לפחות במשהו! לדעתי, היא משתנה לפחות שינוי זעיר (ואולי דווקא כזה שהנו ביחס הפוך לממדיה של פצפונת מתוקה זו). כל סברה הגורסת, שהמוח אינו איבר סטאטי אלא איבר דינאמי השרוי בתהליך מתמשך, אשר מן הסתם, אף פעם לא יהיה מצוי בדיוק באף אחת מכל הקונפיגורציות שהתקיימו בי בעבר – רק מחזקת ומאששת טענה מעין זו ולמעשה מאפשרת לי להיתלות ולחסות בצל "אילנות גדולים".

אבל אם כל שינוי הכי זעיר, במסגרת המציאות הנקלט בצורה זו או אחרת, משפיע במשהו לפחות, על המצב הביו-כימי במוח, הרי שנובע עקרונית, שתמיד קיימת בידי אפשרות, פחותה עד מרובה, להשכיל לבחור במציאות אשר תשפיע על מוחי! ואם מתאפשרת פעולת השפעה שכזו, מן-הסתם, כדאי שאדע ואשכיל ואף אצליח, לבחור במציאות מטיבה ובונה שכזו. כאשר כתבתי לפני שורות ספורות, שעקרונית, יש אפשרותו של האדם לבחור את מציאותו (באופן מודע או תת-מודע) הנה "פחותה עד מרובה", התכוונתי, שכאשר הייתי "חולה נפש פעיל", חשתי באופן ברור מאוד, שאפשרויותיי לבחור ולחיות במציאות מטיבה ובונה היו מוגבלות למדי. הסברי לכך כרוך בהשקפה הגורסת, "שהמציאות המטיבה עמי" במצבי החולניים יותר, הייתה מצויה בקוטב ההפוך והקיצוני - מזה של המציאות הפסיכופתולוגית בה הייתי שרוי. לכן בלי לחטוא בהכללות, בהיותי במצב של רמיסיה - סיכויי להתמודד ולא להידרדר גוברים, יחסית למצבים בהם הייתי שרוי בהתקף. אז סיכויי לשפר את מצבי במציאות היו פחותים בשיעור ניכר ודרשו השקעת אנרגיה עצומה. 

 

4.  "התיאוריה המציאותירפית הכללית והפרטית" 

האסטרטגיה: כבר לפני שהגיח ההתקף, סיכמתי לעצמי אסטרטגיה למקרה שיבוא פתאום עלי ואמרתי לעצמי: "בזמן התקף עלי לפעול נגד כיוון מהלכו של החולי". ובעצם מדוע? 

כי סברתי: שאם היאחזותי בשיגעון = תהליך התנתקותי מהמציאות, אזי בהתאמה: היאחזותי במציאות = תהליך המנתק מהשיגעון!

הטקטיקה: ב- 2/1988 כבר ידעתי והפנמתי חלק רב ממה שעלי לעשות בשטח מול הדיכאון שעלה ופשה בי:

כי ידעתי: שהדיכאון שבי = מצמצם פעילותי ולכן: הגברת פעילותי =  תהליך אנטי-דיכאוני! 

ובהתאם (למשל בהתקף של 1991/3):

 אם ההיפומניה שבי = פעילות יתרה שלי, אזי מיתון פעילותי היתרה = תהליך אנטי-היפומני!

הסבר התיאוריה המציאותירפית הספציפית ביחס ל"דיכאון שלי": בדרך כלל, לכל אדם ואדם צירי פעילות קבועים, פחות או יותר. שמתי לב, שאצלי הדיכאון שפגע בי מספר פעמים, התאפיין בכך, שגרם בהדרגה צמצום הפעילות הן מבחינה פונקציונלית-אפקטיבית, והן "מבחינה גיאוגרפית" (כלומר פיזית - שטח מחייתי הצטמצם בהדרגה) כך שאט-אט הפסקתי לתפקד. בתחילה ויתרתי על יעדים רחוקים ונדירים ואחר פניתי לעבר הסתגרות, שתחנתה הסופית תמיד הייתה בתוך דלת אמותיי הצרות, או גרוע מזה, ממש עמוק במיטה מתחת לשמיכה בלוויית מחשבות אובדניות. 

 

5.  התהליך הקוגניטיבי - מורה הדרך כבר החל מ- 1979 מרגע שהשתחררתי מאשפוז כפוי בבי"ח "גהה" (אשר בו הכרתי לראשונה את אשתי דאז), גמלה בתוכי החלטה נחושה לנסות להתקדם ממעמד של חולה שמאשפזים אותו באופן כפוי ובמצב קריטי, למעמד של פגוע שמסוגל לזהות את החולי בשלבים המוקדמים יותר להתפתחותו. אבל אצלי, זאת לא הייתה רק הבנה בדרג של החלטה, אלא זאת הייתה ממש שבועה ונדר - אובססיבית מבחינת עקשנותי, ודומיננטית מבחינת חשיבותה ועוצמתה (וכנראה כך בדיוק הופנמה עמוקות). למעשה, "תכנתי" בתוכי פנימה, את אופן תגובתי משיבוא ההתקף הבא והתכוננתי ברצינות לבואו. בהדרגה, לאחר "שהתאמנתי" על כמה וכמה התקפים, הצלחתי בהתקף של 2/1988 לחוש שליטת מה בקורה אותי - ואף להמשיך בתפקוד כמעט כרגיל. 

 

6.  פברואר 1988 ההתקף מתחיל להכות כאמור, ב- 2/1988 קיבלתי התקף נוסף (השביעי במספר). התקף זה, הנו "היסטורי" מבחינתי; מפני שבפעם הראשונה בחיי חיכיתי לבואו - לא על מנת לכרוע ברך בפניו - אלא על מנת "לקרוע אותו לגזרים". בדיעבד, מסתבר שלא הייתה זו סתם שחצנות. כי אני באמת ובתמים, התכוננתי לבואו וניסיתי לתכנן בקור רוח את דרכי מאבקי, עד כמה שניתן בכלל לתכנן מראש מאבק עם מפלצת כה אדירת כוח ובלתי נראית לחלוטין. ברשות הקורא, לפני שאחל בתיאור מפורט של ההתקף, מבקש אני להביא את "משל המכונית במדרון". לדעתי, משל זה שיצרתי לי, מתאר יפה כל מצב בו יש מקום "לאלמנט המניעה" תוך הדגשת תת-האלמנט: "זיהוי מוקדם".נדמה לנו צלע של הר, שזווית מדרונה הוא בצורת רבע מעגל (קמור) ובראש ההר על משטח המשקיף למדרון, עומדת על מקומה מכונית ועל גבי ספסלה האחורי ישן לו בשלווה נהגה העייף. לפתע, משום מה, המכונית מתחילה להידרדר במורד. תחילה אט אט, ואחר ביתר תאוצה לעבר קצה המדרון – בו מן-הסתם צפויה היא להתרסק לרסיסים. 

ועתה נשאלת השאלה: מה יתרחש אם נהג המכונית (קרי בעצם מודעותי יתעורר משנתו המתוקה ויתעשת בשלב כלשהו - האם יצליח להציל את עצמו מההתרסקות המאיימת לבוא עליו?! בשלב זה יש אולי לפרש: המכונית הנזכרת במשל, מייצגת אותי הפגוע בנפשי ברמת הנמשל. חנייתה במשטח היציב המצוי בראש-ההר, מסמלת כאן, את הרמיסיה המלאה. בהתאם, כל תנודה והידרדרות במורד מסמלת תנודה פסיכופתולוגית ברמה כלשהי. לפיכך, הידרדרות מהירה במורד, פירושה יהיה מן-הסתם, נפילה להתקף המתפתח בחריפות.

התשובה לשאלות הקודמות תלויה גם בנהג ואולי גם בסוג המכונית: יותר מכך, מושפעת היא ממיקום הנקודה על המורד - אשר בה מתעוררת מודעותי (מודעות הנהג למצב המתפתח!). ככל שאודה מוקדם יותר, בכך שאני זקוק לעזרה, כן סיכויי להתגבר ביתר קלות, יהיו טובים יותר כי אהיה, לכל הפחות, במצב של תחילת התקף לעומת התקף במלוא עוצמתו. וגם להפך, אם אגיע לקצה המדרון במהירות עצומה, כוח בחירתי לגבי גורלי יקטן מאוד יחסית לכורח הנסיבות.אחרי כל נפילה, צריך לטפס חזרה עד לפסגה, זה קשה וכואב מאוד, ואולי כאן אפשר להזכיר את הפתגם הצהלי: "זיעה חוסכת דם". אך אפשר להשליך את המשל הנ"ל גם על מצבים אחרים בפתולוגיה שאינה נפשית; גם הטיפול בשינינו דורש "להקדים רפואה למכה", כמו גם להבדיל, מחלת סרטן שמתפתחת ומידרדרת במסתרים. לפיכך אפשר מכאן לראות שהמשל מתאר למעשה,כל התמודדות בתחום הרפואה המונעת.

אבל הפואנטה האמיתית במטאפורה הזו, טמונה בהבנה הכוללת בדבר האינדיבידואליות העצומה של האלמנטים במשל, אשר ברמת הנמשל, אינם מתאימים ואפילו לעיתים אינם דומים! (במידה כזו או אחרת) בהשוואה למצבם של פגועים אחרים. לדוגמה ההר, שאצלי הוא תלול באופן מסוים (למשל כגרף של רבע מעגל), אינו תמיד תלול אצל חברי לסבל באותה צורה. בהרצאותיי בפני פגועים, נטען רבות בפני, שבמציאות חייהם, יש וההר נופל מיד כצורת האות "וו", שמיד מיד צונחים לתהומותיו ללא יכולת להפעיל כל פונקציה הקשורה לתודעה, כמו שיש שהוא משתרך מתון מתון - תוך מתן סיכוי רב למאבק. את מדרונותיי שלי, רואה אני כמאפשרים בדרך כלל, התמודדות ברמה לא קלה אך "סבירה". חלק נכבד מסיכוי זה, בסיוע התרופות הפועלות עלי מבפנים ביו-כימית כגורם מונע או ממתן פתולוגיה.

חרף כל-זאת: התמודדותי בזמן תחילת התקף, חייבת עדיין להיות זריזה, מדויקת ואמיצה, אחרת אבוי! לפיכך אפשר לומר שזוויות התלילות של מורד ההר וצורתו הגיאומטרית של המדרון, המייצגות למעשה, את "מסלול פתולוגיה וחריפותה" הן אינדיבידואליות וסובייקטיביות מפגוע לפגוע, ואף יכולות להיות מאוד שונות מהתקף להתקף באותו הפגוע עצמו. ואם כל זאת, מן הסתם, הם ברות שיפור על-ידי פיתוח המודעות תוך כדי אימון.תחילתו של ההתקף בעל הגוון הדיכאוני, בהתגנבות חרישית כמעט, אל עבר הווייתי הבוטחת והשלווה יחסית. "למזלי", בעבר כבר חוויתי התקפים הדומים מאוד מבחינת סוג הסימפטומים, עוצמתם וקצבם. לכן, הפכתי להיות מודע למצבי - בשלב שעדיין לא היה מסוכן מאוד (בתחילת ההתקף).

בשלב זה, בהחלט עדיין היה באפשרותי "להציל את הנהג המידרדר על מכוניתו". אבל לכל פגוע ידוע שכאשר ההתקף מגיח לפתע, תמיד זה קשה! ובאמת, משעיכלתי את מצבי, למרות כל התפארויותיי דלעיל, שאלתי את עצמי בבהלה לא קטנה: "מה עלי לעשות?!".יש לזכור שבשלב זה "לבלבו" כל ניצני הסימפטומים הבאים: נדודי שינה, יקיצה מוקדמת, חוסר תיאבון, דכדוך ונטייה לבכי, אי שקט רב, הפרעות בריכוז, דפיקות לב והזעה מוגברת, מחושים בבטן, חרדות בעוצמה קשה למדי ומחשבות שווא של יחס! (ולכן אני, החברותי כל-כך, התקשיתי מאוד לבוא בקהל, באותם ימים מרים). כמו-כן יש לציין, שלכל אורך ההתקף, שארך יותר מחמישים ימים, אירעו "ירידות ועליות" רבות ומגוונות בהשתתפותם ובעוצמתם של הסימפטומים, אך ללא ספק במגמה הולכת ומתעצמת לפחות בארבעים הימים הראשונים.כמובן, כבר בימים הראשונים, פניתי לפסיכיאטר שאתו הייתי בקשר קבוע ורציף וקיבלתי ממנו עידוד להיאבק (כאן למשל, רואה אני את חשיבותו וכוחו הרב של הקשר הטיפולי). הסכמתי (שפוף כולי!), לשינוי התרופתי המשמעותי שהתבקש, אך לא חייתי באשליות. ידעתי בבירור שבלתי אפשרי לבלום רכבת שטסה במהירות של כ200- קמ"ש - על המקום! ידעתי, שקרב הבלימה יארך זמן לא מועט, ואעבור עוד הרבה סבל עד שאגיע לימים טובים יותר. החלטתי לא לשבת בחיבוק ידיים! החלטתי להיאבק בדיכאון הפושה ופושט עלי מכל עבר! קרי; "להמשיך את הפעילות היומיומית - להמשיך להיאחז בכל הכוח במציאות". זה היה המוטו שלי אז. אף על פי שבשבילי, לצאת לרגע לרחוב, היה גיהינום שלם עלי אדמות. נאבקתי לפי התיאוריה הפשטנית שפיתחתי אז וגרסה; "שהפעילות האפקטיבית היא הגורם הנוגד דיכאון". כי האמנתי שמי שיהא מצוי באופן ממושך בפעילות אינטנסיבית ופרודוקטיבית שכזו (ובתמיכה תרופתית מתאימה!) יצא ממצב הדיכאון (ולפחות מסכנת כניסה למצב של התקף חריף). כלומר במילים אחרות: כיוון שב- 88' כיוונה של המחלה פנה לצמצום פעילותי עד להסתגרותי, הרי סיכול "המזימה הפתולוגית" (התת-מודעת) היה לי למטרה. פעולה שכזו כנגד כיוון מהלכו של הדיכאון, דורשת מאמץ מתמשך ויכולת רבה לסבול יומם וליל סבל עמוק ומתיש. לא הייתי יכול לעמוד בכך אם משפחתי לא הייתה תומכת בי, גם לא הייתי יכול לעמוד בכך, אם סביבתי הייתה רווית סטיגמות כלפי. פעולות הכנה, מניעה וידוע, נעשו על-ידי באינטנסיביות כבר שנים לפני-כן.

ב - 1988 אפשר היה לומר שחייתי כמעט לחלוטין - "מחוץ לארון" (על השלכות הממד הסביבתי בתחום הסטיגמה, כתבתי במאמר שהתפרסם ב - 93' ברבעון הישראלי לריפוי-בעיסוק: IJOT).בשלב מסוים, התלוננתי בפני הרופא על-כך "שאני לא יכול לסבול יותר", הוא ניסה לברר עמי מתי חלות השעות הקשות ביותר. אמרתי לו, שכל הזמן זה גיהינום, שכאשר אני יוצא לעבודה אני חרד באופן חריף מאוד.שכאשר אני מצוי בחברת אנשים כלשהם - זיעה קרה מתחילה לשטוף את כל גופי. שירדתי כחמישה ק"ג במשקלי, ושכל יום אני בוכה ומבקש את נפשי למות. שבבוקר אני מבקש שיגיע הלילה - ובלילה מפלל אני לבוקר.בעזרתו הברוכה של הרופא, הסתבר לי שהשעות הקשות ביותר שלי, חלות דווקא בזמן בו אני מצוי לבדי בביתי. דווקא כאשר איני מתבקש לבצע מטלה כלשהי! ממצא זה, התאים במדויק "לתיאוריה שלי" בדבר פעילותי כממלאת תפקיד בגירושו של דיכאון. כי בשעות הבוקר,באמת, שבתתי מכל מלאכה (ראה סכימה להלן) ולא יכולתי להעסיק את עצמי בגלל קשיי ריכוז ואי השקט הרב (הייתי מתהלך הלוך ושוב כאריה בסוגר). במצב עניינים זה, הרופא הציע לי להתאשפז לזמן מה במעון-היום, ברח' הרצל ברמת-גן.

סדר יומי ב-1988 - לפני ההתקף                                 סדר יומי ב-1988 - תוך כדי התקף

7.00 - אשתי יוצאת לעבודה.                                                          כנ"ל

8.00 - מביא את הילדים לגנים                                                        כנ"ל  

   *   מנסה להעסיק את עצמי   *                            *   לא מצליח. לכן: 17 במעון-יום ברמת-גן   * 

12.30 - מחזיר את הילדים מהגנים                                                   כנ"ל          

           מטפל בילדים                                                                  כנ"ל        

 16.00 - אשתי חוזרת מעבודתה ואני יוצא לעבודתי                                כנ"ל             

         עובד במשמרת שנייה                                                           כנ"ל

 22.00 - שב הביתה לשינה                                                           כנ"ל 

התלבטתי מאוד, מפני שהדבר היה כרוך בעוד מטלה כבדה שהייתי אמור לקחת על עצמי (נוסף התפקוד הרגיל שבקושי המשכתי לסחוב על גבי). כלומר, עוד יציאה מהבית לרחוב והליכה של כקילומטר (וחזרה) שפירושה; עוד חרדות, עוד זיעה, ועוד הרבה הרבה הרבה סבל... לבסוף, תוך קשיים מרובים הסכמתי והתאשפזתי במעון-יום ברמת-גן. אחרי היום התשיעי לשהותי שם חל בי שיפור ניכר. ביום ה-17 הודעתי שאני עוזב. אמרו לי שאפילו לא הספיקו לאבחן אותי... אבל אני הייתי נחוש! "המעון דומה לדבש - הוא באמת מתוק והוא מגונן כחממה טובה, ובדיוק מסיבות אלו הוא "מדביק" ויוצר תלות וחוסר עצמאות! אני לא רציתי "להידבק" למקום נעים שכזה כמו "שנדבקתי" בעבר במעון ברמת-חן, שנים ספורות לפני כן. הלכתי והתחזקתי. צעדתי באון לקראת יציאה מהמשבר. אך לא כמובן לא לנצח.

לאחר שנה בדיוק, בחודש מרץ 1989, ההתקף חזר לתקוף אותי, כמעט באותה מתכונת. הפעם בלמתי ולחמתי באותה שיטה, ביתר קלות, הודות לניסיון שרכשתי, ובסיועם של הדימוי והביטחון העצמי שהשתפרו רבות עקב ההתמודדות שלי "פנים מול פנים". הפעם בלמתי תוך פחות מחודש ימים ללא כל סיוע של מעון-יום (אך כמובן נעזרתי בשרותי הרופא המטפל, בייחוד בצד התרופתי).במרץ 1991, ההתקף הכה בי שוב, הפעם בקוטב המני (הוגדרתי כחולה בסכיזופרניה-אפקטיבית). תוך כדי מצב היפומני/ מני, לחמתי בו באסטרטגיה המשלימה - לצמצום הפעילות. תוך פחות מעשרים יום, המשבר שכך.

משבר נוסף בעל גוון דיכאוני, פרץ במרץ 1992. המשבר כולו ארך רק כעשרה ימים הודות לזיהוי מוקדם ביותר, "וקיפוד ראשם של הנחשים כשהם עדיין קטנים".המתנתי להתקף האחד-עשר. לא זלזלתי בכוחו הרב - הייתי מודע לסכנות. אך לא הייתי חרד. התכוננתי. בזהירות, בנחישות (כמעט הייתי אומר "במקצועיות").

ומשהופיע "שליחו של הכוח החזק ביותר" ביוני 1993, (אחרי שידורה של התוכנית "קשר משפחתי" - בהשתתפותי) וטלטל את כל חיי כקליפת אגוז, לא ישבתי בחיבוק ידיים. מלא יראה וכאב, רוצצתי את ראשו כשהיה עוד יחסית קטן - כפי שהוכחתי, כבר לפנים, שיודע אני היטב לעשות.בתחילת פברואר 1994 זועזעתי על-ידי התקף בעל תוכן של מחשבות שווא פרנואידיות (כנגד הטיפול הפסיכיאטרי) אף הוא נבלם תוך פחות משמונה ימים.באמצע מרץ 1994 צץ בי עוד פן מכוער בעל גוון סכיזופרני בדמות ארבעה ימים של מחשבות שווא של יחס וגדלות (אחרי שהשתתפתי כמרצה בכנס לטיפול קבוצתי). השיטה "שלי" לקיפוד ראשם המפלצתי: "כנגד כיוון החולי", הוכיחה את עצמה גם בסוג זה של התקפים.אני מודע גם לאפשרות "שהשיטה פתאום לא תעבוד", והוא ישתלט עלי ולפתע אהיה חסר אונים כלפיו... וגם לזאת אני מוכן ואפילו מזאת אני לא ירא כל כך. כי כבר מכיר אני, לפני ולפנים, את חצרותיו ומבואותיו של אגף זה בגיהינום. כי כבר באתי ונכנסתי ושהיתי, ויצאתי משם. ומאמין אני, שאצא פעם נוספת! כי מאמין אני באמיתותם של דברי הפילוסוף ניטצ'ה שגם פראנקל מצטט: "מי שיש לו בשביל מה - יוכל לסבול כל איך!".אם אפשר לקרוא למאבקים קשים כגון אלו: הישגים - אזי הם לא יכלו לבוא לידי ביטוי אלמלא השכלתי לשים בסדר עדיפות ראשון בחיי, את המאבק בפסיכופתולוגיה על פני כל תוכן אחר! כי הזעם והכאב הפכו לאש חזקה ויוקדת אך ממוקדת ובעיקר נשלטת! כי למעשה מי הוא זה, אשר לא יבין שכל אנרגיה במהותה הנה בעצם ניטרלית! ולפיכך, הדיכוטומיה בין "נזק לתועלת" עוברת בדיוק בשדות השליטה והבחירה?!  

 

7.  כימותרפיה + מציאותרפיה את הנפש - אף אחד לא ראה! גם לא מדד, שקל, טעם או הריח! מוח האדם הוא הישות החומרית היחידה המקשרת אותנו לענייני אותה נפש ערטילאית וחמקנית. כבר מאז שהאדם הופיע על פני האדמה, היה ידוע אמפירית ומעל לכל ספק, שיש באפשרותו להשפיע על מה שכינו בני האדם בשם: נפש - נפשו שלו (עדיין לא החלטתי אם לכתוב מירכאות). כל-זאת, בין היתר, על ידי אמצעים חומריים המוחדרים בנתיב זה או אחר למוחו (כגון משקאות משכרים, למשל). נוכחתי פעמים רבות, שמחד - הכימותרפיה, עשויה להיות בעלת עוצמה ממש מרשימה (בייחוד במצבים המצויים ביחס הפוך לקוטב השפיות). אבל, מאידך, בלי להפחית מערכה, התרשמתי - שעוצמתה המרשימה ביותר נעוצה, בדרך-כלל, ביכולתה להביא את האדם לנקודת פתיחה, שהנה התחלתית בלבד! בדרך להתמודדות אמיתית עם מצוקותיו. כלומר, ביכולתה (לעיתים קרובות ללא תחליף!) ליצור תנאים מינימאליים להתמודדות במסגרת (הקרויה בפינו) נורמטיבית. מן-הסתם, ודאי איני מחדש דבר לאף אחד, כאשר אטען שהכימותרפיה אכן מהווה תנאי הכרחי ויעיל בהרבה מאוד מקרים. אך מניסיוני האישי וממה שראו עיני - היא לבדה! אינה הדרך המהירה, החזקה והבריאה ביותר - העשויה להרחיק את הפגוע מהקוטב הפסיכופתולוגי. לפי עניות דעתי, עבורי, דרך המלך, בניסיון לבלום התקפים של מחלת הנפש שקיננה בי, הייתה שילוב המגביר רבות את הסיכויים: כימותרפיה + מציאותרפיה. את החיבור המורכב והעדין בין שני הכלים דלעיל, מועיד אני לציבור המטפלים. מן-הסתם, על ידי אומנות הפסיכותרפיה. 

 

יליד 1956, נשוי בשנית ואב לארבעה * הוגדרתי קלינית כחולה במאניה-דפרסיה * נשאתי למעלה מ-400 הרצאות * ב-1990 הקמתי את קבוצות התמיכה הראשונות בתחום ברה"נ וכיום מנחה קבוצות בעמותת 'אנוש' * בין המאמרים שכתבתי גם 'המציאורפיה ואני' - שיטה שפיתחתי לבלימת התקפי החולי * חשפתי עצמי בעשרות ראיונות בתקשורת על מנת לתרום לשבירת הסטיגמה כלפי המתמודדים וכדי לעודד יציאה מהארון * ב-2003 ייסדתי את 'מתמודדים למען מתמודדים (מל''מ) http://www.malam.org.il/ * ב- 1998 פרסמתי את ספרי 'הקרב על השפיות' * בשנת 2001 הוענק לי 'אות בזכות' בכנסת * ב-2003 פרסמתי את ספרי 'מישהו מטפל בך' על פסיכותרפיה קשה שעברתי * הגיתי את 'צועדים בראש מורם' - מצעדי אלפי נפגעי הנפש ברחובות ת"א שיצאו לפועל ב-2004 וב-2005 ע"י עמותת 'אנוש'
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב