המאמר פורסם גם באתרו האישי של המחבר
http://www.global-report.net/a.php?c=msharon&a=152&rc=msharon
יצחק שמיר הוא אבי גישת הטבח וקיסוח הראשים לפלשתינאים (באינטיפאדה הראשונה), אבי וידוא ההריגה שכולל גם כמורשת הכרחית (בפרט באינטיפאדת אל-אקצה) תלמידות בנות 13. ריצוץ הראש באבן בפרשת קו 300, היה רק ביטוי יחיד של מדיניות חירחור אי-ההתפייסות, והתפיסה "הטוב שבגויים - קפד ראשו". האיש בקשיות לבו גרם לכשלים כבדים ונזקים לישראל. לאוסלו אחראי לפי מידת השכל הישר יצחק שמיר ולא רבין. רבין רק ניסה להציל מעט מתבשיל הבאושים שרקח שמיר - המנהיג הכושל ביותר בתולדות ישראל, שהביא לנזקים מדיניים כבדים. אוסף כשלי ומחדלי שמיר, שהובילו למצבנו הקשה כיום, מזכה אותו ביושר בתואר "המנהיג הגרוע ביותר בתולדות ישראל". מה שמתרחש כיום בגדה וברצועת עזה, נקבע במידה גבוהה עקב כשלי יצחק שמיר בתקופת כהונתו כרוה"מ. המסכת הנגולה כאן בתמציתיות, חושפת תמונה מדהימה, אך גם מדוייקת וחסרת הטייה, אודות האמת הטרגית, כשההתעלמות השיטתית ממה שמתרחש, בהעדר פרספקטיבה בזמן, הביאה למסע הסתה נורא של הימין ולתוצא רצח ראש הממשלה. קראו המאמר "אשמת שמיר" ושוב לא תראו את הדברים כפי שראיתם, ואולי גם תגזל מנוחתכם לזמן מה, על שככה מתנהלים הדברים במקומותינו, בעוד אחרים מועלים לקורבן. הדבר המדהים הוא, שאדם (שמיר) שנימצא בצומת המרכזית ביותר של הכוח הפוליטי, פישל בענק שנים רבות, גרם נזקים כבדים לישראל, ויתכן שמה שאני מצביע עליו הוא אפס קצהו. די לציין בהקשר זה את הפעלת פולארד בתקופת כהונת שמיר כרוה"מ ומסירת מערכות ההצפנה של הצי האמריקני ותוכנות הצופנים של צוללות הגרעין לק.ג.ב. הסובייטי תמורת הקלות בעליית יהודים, כפי שנחשף על ידי אריק פוסטר באתר התחקירים של יואב יצחק לאחרונה. שמיר כשר החוץ גם "ניהל" ברשלנות את המשך הפרשה הזאת, שטירפדה אנושות את יחסי ישראל-ארה"ב.
__________
1) רבין, לאחר עלותו לשילטון ב-13 יולי 1992 ניסה רק להציל מה שניתן להציל תחת לחץ אמריקני. הלחץ האמריקני הזה היה תוצר הבטחת ג'ורג' בוש האב למצרים וסוריה במלחמת המפרץ הראשונה - שהתרחשה בינואר-פברואר 1991 - כשבושלה ככל הידוע עסקה: הסגת ישראל מהגדה תמורת תמיכת מצרים וסוריה. השאר ידוע, וזכה למטר חרפות ענק מצד חוגי הימין בישראל, ואף לתוצא טרגי עם הרצחו של רבין, אף שמדובר למעשה רק בתהליך שנגזר במידה מכרעת מדברים שארעו וגובשו שנתיים וחצי קודם, בתקופת כהונתו של יצחק שמיר: ב-9 בספטמבר 1993 החליפו רבין וערפאת מכתבי הכרה הדדית דרך שר החוץ הנורבגי וב-13 בספטמבר 1993 נערך על מדשאות הבית הלבן, בהשתתפות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש הממשלה יצחק רבין וראש אש"ף יאסר ערפאת, טקס חגיגי לחתימת "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי".
בהסדר זה ניסה רבין למזער את ניזקי שמיר שהיו גוררים נסיגה חרופה תחת מכבש לחצים ללא תמורה, בהפכו זאת להסדר שלום, הכרת אש"ף בישראל, דחיית הסוגיות המרכזיות כגון ירושלים, השיבה, הפיצויים לפלשתינאים העקורים, עקירת ההתנחלויות, למועד בלתי ידוע. רבין, בניסיונו להשיג ככל שניתן לישראל תחת האילוצים האמריקנים והאירופים, ניצל את חולשתו של אש"ף, שישב בטוניס כאשר החמאס השתלט על הסצינה הפלשתינאית באינטיפאדה הראשונה, והחזיר את אש"ף למרכז הזירה תמורת ויתורים מפליגים מצידם. עניין זה נוצל בהמשך להפיכת הגדה לבנטוסטנים, להמשך מואץ של ההתנחלויות, לסלילת כבישים בגדה לאורך ולרוחב בשרות המתיישבים, ולמעשה אש"ף יצא מהעניין בשן ועין. הדבר פגע במעמד הפת"ח בקרב הפלשתינאים יחסית לחמאס, היזמין טענות כלפי האירגון כאילו מכר את האינטרסים הפלשתינאים באפס מחיר לישראל תוך שיתוף פעולה איתה, אילץ את הפת"ח להפגין ביטויים קיצוניים כלפי ישראל בשלבים שונים, כולל באינטיפאדת אל-אקצה, וסופו ששידרג את מעמד החמאס ברחוב הערבי והביא לעלייתו לשילטון.
ברור כשאתה הקורא מעלה את המלה "אוסלו" במוחך, מייד קופצת לקשב שלך האסוסיאצייה "ביילין, סביר, יואל זינגר, פרס, רבין, עבאס ועוד".
אבל כאן בדיוק היא הנקודה בה צריך להבין מדוע ניקרו כל אלה לפתע, להופיע בבמת ההתרחשויות ובמרכז העניינים המדיניים, אף שפרט לפרס, כולם היו דמויות שוליות למדי מבחינה פוליטית:
א. שמיר פישל בגדול. הוא לא רק שלא היצליח להדוף לחצים מדיניים על ישראל לנסיגה מהגדה ומחבל עזה, אלא לחצים אלה התעצמו.
ב. ב-13 יולי 1992 עולה רבין לשילטון. האיש אומר מייד "אני אנווט". הכוונה היא שהוא מתכוון לעמוד בפרץ שיצר שמיר באיוולתו המחרידה, ולנקוט בצעדים מדיניים שיתקנו מעט את הנזקים המדיניים הכבדים שעולל קודמו. מכיוון שכבר קיים ערוץ הדברות עם אש"ף מזה שנים, אך על ידי גורמים שוליים למדי בפוליטיקה הישראלית, נקראים אלה בשלב זה על ידי רבין למרכז הזירה, תוך מגמה לנצל את קשריהם הטובים עם אנשי אש"ף.
והרי רבין היה רוב ימיו נץ שבניצים, במלחמת לבנון 1982 הוא קרא למשל להפציץ את ביירות באופן כבד. לפני מלחמת ששת הימים, מאז 1965 הוא קרא להפיל את המשטר הסורי ויזם כרמטכ"ל מדיניות תוקפנית כלפי סוריה, תוך סחיפת ממשלת אשכול אחריו. איש כזה, ותכופות שוכחים זאת, שלל עד אז את אש"ף באופן נחרץ. ואף כשנחתם ההסכם, על מדשאות הבית הלבן ב-93, גילה קושי ללחוץ את ידו של עראפת. את כל זה הישכיחו מאיתנו מניפולטורים ותועמלנים.
2) שמיר, שניתן להעריכו כמנהיג הגרוע ביותר אי פעם בתולדות ישראל (דבר שהוסתר בהקפדה, ועוד יכתב על כך) הפעיל לחץ אימים של הכפשות ועצומות ומצור של פעילים יהודים בוושינגטון על ממשל בוש האב דרך הרפתקנים בלובי הישראלי בוושינגטון, וזאת אחרי שבוש עיכב 10 מליארד דולר ערבויות אמריקניות תמורת נסיגה (גזר) ועיכב הסיוע הצבאי (מקל). במידה רבה כתוצאה מהלחץ הזה והכפשת בוש, נבחר ביל קלינטון לנשיא ב-3 נובמבר 1992.
ומאז, כל ממשל אמריקני מתייחס בחשדנות רבה לישראל, במישור ש"פ הביטחוני ומדיניות חוץ. שמיר גרם ליחסי ישראל-הממשלים-האמריקנים נזק כבד לא-הפיך: לחצי הפנטגון וביטול עסקאות עם סין, פיטורי בכירים במשהב"ט בלחץ אמריקני, וכללית, הגישה שישראל בוגדנית, עוסקת בגניבת טכנולוגיה אמריקנית ומכירתה לסין, הגעירות בממשל כלפי ישראל - כל אלה יסודם בתבשיל שבישל שמיר.
עניין מכריע בהקשר זה הוא גם הפעלת המרגל היהודי-אמריקני יונתן ג'יי פולארד שהעביר לידי ישראל מאות אלפי מסמכים בשנים 1984-5 וניתפס ב-21 נובמבר 1985 (שמיר החל לכהן כרוה"מ ב-10 אוקטובר 1983, ובממשלת האחדות עם פרס החל מאוגוסט 1984 כיהן תחילה כשר החוץ ואחר כרוה"מ. הפעלתו של פולארד החלה בתחילת 1984, בזמן כהונתו של שמיר כרוה"מ). לאחרונה נחשף על ידי אריק פוסטר באתר התחקירים של יואב יצחק כי פולארד מסר לישראל את מערכות ההצפנה של הצי האמריקני ותוכנות הצופנים של צוללות הגרעין. אלו הועברו על ידי המוסד לק.ג.ב. הסובייטי תמורת הקלות בעליית יהודים. שמיר כשר החוץ גם "ניהל" ברשלנות את המשך הפרשה הזאת, שטירפדה אנושות את יחסי ישראל-ארה"ב.
3) ביל קלינטון משעלה לנשיאות ב-20 ינואר 1993, הפעיל לחץ ביתר שאת, לרבין לא היתה ברירה, אלא רק לנסות להציל מה שניתן היה: הסכם עם אש"ף ברגע קשה לאירגון בטוניס (וכך, לנצל את המצב הקשה ולנסות להשיג מה שיותר), לאחר עליית החמאס בגדה באנטיפאדה הראשונה.
4) ניתן לראות בשמיר גם את מייסד החמאס, שכן יותר מסביר הוא שהוא האיש שבהשראתו או בגיבויו (כראש הממשלה) הקים השב"כ (ששמיר היה בקשר הדוק איתו עוד מתקופת שרותו בשב"כ) את החמאס בשנת 1987 כמשקל נגד לאש"ף, תוך הזרמת משאבים לאנשי האחים המוסלמים ברצועת עזה בראשות שיח' אחמד יאסין ומוחמד טאהא.
5) פרס מצידו ניסה למכור את האכיפה האמריקנית מאז 1991 (שהעצימה בעקבות הסתכסכות שמיר עם הממשל) ניסה למכור זאת לציבור בישראל בנייר צלופן, כ"מזרח תיכון חדש", אף שמדינות ערב, בניצוח עמרי מוסא, אז שר החוץ של מצרים, יצאו במסע מחאה מאופק נגד "האימפריאליזם הכלכלי הישראלי".
6) עוד מכשלי שמיר הרי-הגורל לישראל: דחיית הסכם לונדון מ-87, של מסירת יריחו לחוסיין. באותה תקופה האדמיניסטרצייה הירדנית שלטה בגדה, ג'נטלמנים מעונבים ונעימי הליכות, ויכולת לחוש בנוח ובאוכלוסייה ידידותית בכל נסיעה ברחבי הגדה. באפריל 1987 התפרסם כי פרס נפגש עם חוסיין והגיע להסכמות (שכונו "הסכם לונדון") שכללו כינוס ועידה בינלאומית ומשא ומתן ישיר בין הצדדים, שבסופו של דבר יביא לקבלת אחריות ירדנית על הגדה. כתוצאה מהדחייה חוסיין סלק את האדמיניסטרצייה שלו מהגדה, ומסר את השילטון להנהגה המקומית, ואז התעצם ועלה בקפיצת מדרגה כל סיפור האימים שאת פירותיו אנו אוכלים היום.
7) פסיביות שמיר במלחמת המפרץ הראשונה: האיש חסר התבונה הזה לא עשה מה שכל מדינאי בינוני היה יודע לעשות, ולא קצר את פירות הסכם השלום עם מצרים, ואת העובדה שישראל קיימה דיונים בוועידת מדריד עם נציגי סוריה ומדינות ערביות נוספות (אמנם משיכת זמן בעיקר). אילו הבין שיש לעשות זאת, היה מביא להשתתפות ישראל בקואליצייה נגד סעדאם חוסיין, וכך לא היה נוצר לחץ על ישראל. את הלקח מהפאשלה הזאת למדו אצלנו מאוחר יותר, וכך במלחמת עירק 2003 נטלו חלק כוחות מיוחדים ישראלים ויועצים, לפי מה שפורסם ממקורות זרים. גם אז, בסוף שנת 1990 ניתן היה ליצור דפוס חשאי-כביכול של שיתוף פעולה עם כוחות הקואליצייה, אך "מיכאל" שבמידה רבה כוחו היה בחיסולים פנימיים פרועים בתקופת לח"י, לא הבין זאת.
8) טיבעי הוא כי בדרך כלל איוולת עצימה של אדם אינה מתוחמת לתחום יחיד (כגון הביטחון הלאומי), אלא האיוולת היא רב-תחומית, כשם שגם תבונה גבוהה היא רב-תחומית. ניתן בהקשר זה, של גאוניות רב-תחומית, לציין את יוליוס קיסר או נפוליאון בונפרט שהצטיינו בכל תחום שבו עסקו: שניהם קידמו חקיקה מקיפה, כוננו מחדש מערכת אדמיניסטרטיבית מעולה, הקימו מוסדות חברתיים ששרדו בשינויים מזעריים מאות שנים ופתרו בעיות מדיניות סבוכות בעזרת תושיה בלתי נלאית. אנשים אלה יכלו לבצע כמה משימות בו-זמנית ובהצלחה גדולה. זאת כמובן פרט לתכונתם המוכרת ביותר: היותם אסטרטגים וטקטיקנים צבאיים שהביאו מיומנות זאת לדרגת אמנות. שמיר לעומת זאת, כשל בעסקים פרטיים, קודם שפנה מחדש לפוליטיקה, אלא ששם הוא המיט נזקים כבדים על אומה שלמה, במקום להזיק לעצמו ושותפיו בלבד קודם לכן.
וכך, איוולת-שמיר מצאה את ביטוייה ללא כל פסק זמן של חסד, מיידית עם ראשית כהונתו כרוה"מ ב-10 אוקטובר 1983 [הערה: הקטע הבא מובא כלשונו מהאנציקלופדיה המקוונת "ויקיפדיה" בעיברית]
"פעולתו הראשונה של שמיר כראש ממשלה הייתה פיחות עמוק בערך השקל בשיעור של כ-23%, וזאת לאחר ישיבת ממשלה דרמטית שנמשכה שעות רבות. הפיחות החד בערך השקל ומערכת שיווק אגרסיבית של הבנקים הביאו לכך שהבנקים לא יכלו להמשיך לווסת את שער מניותיהם.
החשש כי המניות יפלו, וביחד עמם המערכת הכלכלית בישראל, וכל חסכונותיו של הציבור יאבדו, הביא את הממשלה להודיע כי תשלם לציבור מחיר מינימלי עבור המניות שברשותו. המסחר בבורסה הופסק לתקופה של אחד עשר ימים. כאשר מניות הבנקים, שהיו אחד ממוקדי ההשקעה העיקריים של הציבור, איבדו את המשיכה שלהן, פנה הציבור אל הדולר. ב?13 באוקטובר 1983 נחשפה תוכניתו של שר האוצר יורם ארידור להפוך את הדולר להילך חוקי בישראל. חשיפת התוכנית בטרם זמנה הביאה להתפטרות ארידור, ולהצבת יגאל כהן אורגד במקומו. כאשר נפתח מחדש המסחר בבורסה החלו ירידות שערים קיצוניות, שאילצו את הממשלה לרכוש את מניות הבנקים מן הציבור במחיר שאותו התחייבה לשלם. לשם כך היה צורך בהדפסת כספים נרחבת, והאינפלציה יצאה משליטה מדד חודש אוקטובר 1983 היה 21.1% ".
נוסיף רק כי אינפלציה זו העפילה עד שנת 1985 למאות אחוזים.
Michael M. Sharon, born 1950, is a researcher in experimental psychology (Cognition, neuropsychology, attention, complex performance; emotions, psychopathology) and is the author of two books: Divided Attention - Organizers and non-Organizers (1997) and (2003) The Emotional Roots of Systematically Inefficient Behavior. He is a journalist and commentator implementing a multi-disciplinary approach encompassing issues and problems in economy, national security, corruption and economic crime, social criticism, study of cultures, general philosophy and philosophy of science, theology חוקר מדעי בפסיכולוגיה ניסויית; עיתונאי, פובליציסט, פרשן ותחקירן הנוקט בגישה רב-תחומית.
