נפגעי נפש - לא מה שחשבתם
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

נפגעי נפש - לא מה שחשבתם 

מאת    [ 15/06/2007 ]
מילים במאמר: 2129   [ נצפה 8461 פעמים ]

 
 
החשיכה ירדה. אנו פוסעים על מדרכה בסמטה צדדית. לפתע מופיע מולנו אדם עוטה בגדים מוזרים, משמיע קולות משונים ומבצע תנועות תמוהות. הנה משוגע חולפת בנו מחשבה. אולי נעבור למדרכה השנייה? תוך כדי חציית הכביש נגלה לעינינו צוות צילום הממוקד באיש המוזר. חיוך הקלה קל עולה על פנינו, עכשיו הכול ברור! מדובר בהכנת סרט. הפחד חלף. סיפור זה היה משל. הנמשל בא להורות כי אם נוכל לשרש בדרך דומה את הבורות ואת הניכור כלפי מחלות נפש וכלפי הסובלים מהם, נצא כולנו נשכרים.

אשטח בפניכם להלן פרקים מחיי כדי לנסות להבהיר את הקשיים השונים שאיתם מתמודדים אנשים עם מחלות פסיכיאטריות.


החולי

במהלך השירות הסדיר וכתוצאה מלחציו נתקפתי בדיכאון לראשונה בחיי. במשך שבועות אחדים הייתי נתון בסבל עז: חרדות קשות, עצבות תהומית, חוסר יכולת לישון ולהחזיר את שעות השינה, ייאוש מוחלט, תחושות חוסר אונים וחוסר ישע. את כל זאת ניסיתי בכל כוחי להסתיר מסביבתי. המצב הלך והחמיר ללא כל יכולת לעצרו. הדיכאון הפך לעמוק באופן בלתי נסבל ולווה במחשבות אובדניות. בעיצומו של אקט אובדני, כשהנשק כבר היה דרוך ומכוון לרקתי, נכנסו חבריי לאוהל. נשארתי בחיים רק משום שהפריעו לי לממש את תוכניתי. בסופו של דבר, אושפזתי וטופלתי בעזרת תרופות ועל ידי טיפול בנזעי חשמל.

ההתקף הראשון חלף, החולי ירד למחתרת, אך לא לעולמים. הוא שב והרים את ראשו המכוער כשנה אחר כך. בימים ההם לא הבנתי עדיין שלמעשה אני חולה במחלת נפש ששמה מאניה דפרסיה, ולכן לא התגוננתי מולה. במחלה זו מופר האיזון הרגשי וישנה נטייה לפתח מצבי רוח קיצוניים לכיוון דיכאון כבד או לכיוון מאניה קיצונית ("היי" בשפת הדיבור), שהולכים ומחמירים אם לא מקבלים עזרה רפואית.
לא ידעתי אז שההתקפים הקשים יחזרו. גם לא העליתי בדעתי שכל חיי יעברו עליי בצל המחלה. תארו לעצמכם שלוש גיגיות. באחת מלט סמיך וכבד, בשנייה דבש, ובשלישית מים. נניח שחובטים בכל גיגית בעוצמה שווה, מה יקרה? המלט בקושי ינוע, הדבש יתנדנד קלות אך לא יישפך מהגיגית, בעוד שהמים יתנודדו מעלה ומטה ואף יישפכו החוצה. ובנמשל, ישנם אנשים שלא יחוו תנודות רגשיות משמעותיות תחת לחצים, ישנם כאלה שיחוו תנודות לא קיצוניות, בעוד הלוקים במחלה ייקלעו לתנודות רגשיות עזות עם השלכות בעייתיות.


האשפוז

בהיותי כבן 20 נתקפתי במאניה. במצב רוח מרומם הנושק לפסגות האושר העילאי הגעתי לבית חולים "מזרע" בצפון. הוכנסתי למבנה המיושן של המחלקה הסגורה, שם ביקשו להלעיט אותי בתרופות. סירבתי בתוקף. הם לחצו, ואני התעקשתי. הם הפכו למאיימים, ואני איימתי חזרה. לבסוף, בתחבולה, קרב אלי אחד האחים בגניבה מאחור וחנק אותי בחוזקה. שלושה אחים חסונים נוספים לפתו אותי. גיליתי התנגדות, והם הכו אותי וגררו אותי לחדרון צדדי המרוחק ממרכז המחלקה. בחדר ניצבה מיטת מתכת אשר רגליה היו תקועות ברצפה ורצועות בד עבות השתלשלו מארבע קרנותיה. הייתי מזועזע לגמרי. הם השכיבו אותי על הגב וקשרו אותי "על ארבע", הזריקו לי זריקה, ומסך שחור וגדול ירד על תודעתי. בבת אחת צללתי לשינה.

התעוררתי. הייתי לבוש פיז'מה כחלחלה, גדולה בהרבה מכפי מידתי. רגלי וזרועותיי היו כבולות כבסרט אימה. לאחר שעיכלתי את מצבי והתאוששתי קמעה מהטשטוש שאפף אותי, התחלתי לקרוא לאנשי הצוות כדי שיבואו לשחרר אותי מהכבלים. לאחר זמן מה הפכו קריאותיי לזעקות רמות, שהפכו בהדרגה לצרודות. איש לא בא, והשעות נקפו. חששתי מאוד שמא שכחו לרשום ברפורט שהושארתי שם. המחשבה הזו העלתה בי זיעה קרה. בדמיוני צצו מראות שלדים הכבולים בשלשלאות לקירות, כמו אלה שנמצאו במרתפי טירות אירופאיות. פחדתי שאמות שם, כבול למיטה, חסר אונים לחלוטין...

להערכתי הייתי קשור וער למעלה ממחצית היממה. האור שהגיח מהחלון כבר היה מעומעם כבשעת בין ערביים. מחשבותיי נדדו וחלפו בכל מחוזות חיי; בילדותי עם הוריי ואחותי, עם חבריי ועם מוריי בבית הספר, עם הדיכאון המזוויע של השנה שחלפה, עם ההכרה שאני - לא פחות ולא יותר - פשוט משוגע, וזהו. הישבן כאב מעט מהזריקה, הגב - מהתנוחה, והזרועות - מהרצועות המחוזקות בברגים הגדולים.

חשתי צורך עז להשתין. האפשרות היחידה לעשות זאת הייתה לעשות את צרכיי על עצמי. התמלאתי זעם. כעסתי על כל ההיררכיה של בית החולים: על האחים, על הרופאים, ובעיקר על הנהלת בית החולים. כעסתי גם על חוסר האונים של עצמי.
השעות הוסיפו לחלוף. בשיפולי הבטן הכאב גבר ונקב. למצוקה הנפשית חברה מצוקה פיזית, אבל החלטתי להתאפק למרות הכאב, לגלות כוח, איפוק ואקטיביות כנגד כל הסיכויים. רציתי לראות את פניהם כאשר ייכנסו לחדר ויראו שנשארתי נקי. גברתי על עצמי וגם עליהם.


הטיפול הפסיכולוגי - פסיכותרפיה

הפסיכותרפיה היא כלי עבודה חזק ויעיל שבאמצעותו אפשר לבצע שינויים מרחיקי לכת במוחו של המטופל, אפילו עד כדי צמצום משמעותי של הסיכויים לקבלת התקפים נוספים (עד כדי כמעט הבראה ממחלת נפש). הציבור סובר בטעות שטיפול הפסיכולוגי מתמצא ב"שיחות". זו אכן אמת אך לא כל האמת. למעשה, הפסיכותרפיה מהסוג הפסיכו-דינאמי, שהיא הנפוצה ביותר בישראל, שואפת ליצור בחדר הטיפול מערכת יחסים מורכבת והדוקה אשר ממנפת את היכולת ליצור סדרה של חוויות יזומות ומשמעותיות (רובן באמת באמצעות דיבור, אך לא רק באמצעותו) המשפיעות רבות על מוחו של המטופל. במלים אחרות, הטיפול מנסה לבצע שינויים באישיותו של המטופל במטרה להביא להתבגרותו ולחזק באופן משמעותי את החלקים באישיות שהינם פחות מפותחים ויותר מועדים לפורענות.

הבעיה היא שטיפולים אלה הם גם יקרים מאוד (מאות שקלים לפגישה), גם ממושכים מאוד (שנים אחדות לפחות), וגם בדרך כלל גורמים לסבל ממושך, בייחוד בקרב המטופלים שהם נפגעי הנפש. שהרי ככל שהחולי עמוק יותר, כך על המטפל לבצע שינויים רחבים יותר ועמוקים יותר באישיותו של המטופל. וכך, בדיוק כמו בניתוחים פיזיים גם הטיפול הנפשי יהיה אינטנסיבי, חודרני ואף מסוכן לעתים. (למשל, קיימת סכנה להיכנס זמנית לדיכאון).


התרופות הפסיכיאטריות

העומס שיצר החולי עלי, והאשפוזים הטראומטיים שחוויתי לא היו הסוף למצוקותיי. כי בשלב מסוים, כאשר התחלתי להכיר במצבי העגום - אדם שחלה במחלת נפש - הבנתי שכחלק מהתמודדות הכוללת עלי ליטול תרופות פסיכיאטריות אם אני מבקש לצמצם את נזקי המחלה. לא ידעתי עד כמה התרופות עצמן, מצד אחד אכן מחלישות את עוצמות החולי, אך מצד שני יוצרות תופעות לוואי המכבידות על החיים.

הנחיצות ליטול תרופות פסיכיאטריות בקביעות בקרב רוב המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות, היא ברורה. התרופות הן כקסדה כבדה, מסורבלת ומאוד לא נוחה שיש להשתמש אם מבקשים לצמצם נזקים בעת תאונה. המתמודדים מחליטים בשלב כלשהו של חוליים לשתף פעולה ולקחת תרופות, אך המוקש הגדול צץ כאשר מפסיקים את השימוש בהן. כי "הסרת הקסדה" יוצרת אפקט זמני של הקלה, אך במוקדם או במאוחר עלול להופיע התקף בעל עוצמה שהגוף אינו מסוגל להתמודד עימו בלי הגנה תרופתית, באין ביו-כימיה תומכת.
התרופות הפסיכיאטריות נחוצות ואף חיוניות לרבבות חולים בישראל. בלעדיהן מן הסתם אלפי אנשים היו מגיעים לחוסר איזון ביו-כימי וחלק גדול מהם היו מתאשפזים בבתי החולים לחולי נפש. אך מנגד, אותן תרופות עצמן גורמות לרבים מהמתמודדים לתופעות לוואי לא קלות המכבידות עליהם ואף מביאות לירידה רבה באיכות חייהם. למשל, הפרשה של חומרים לא רצויים מבלוטות שונות (כגון עליה ברמת הפרולקטין), עייפות במשך כל שעות הערנות, אי שקט, חוסר ריכוז, הפרעות בשינה, סכנת סכרת, סכנה של אי סדירות בפעימות הלב ועוד כהנה וכהנה.


המשפחה

פעמים רבות נוצרים מתחים לא קלים בין המתמודד לבין משפחת המוצא שלו. לא תמיד המשפחה מבינה, מעכלת, מפנימה ומסוגלת להתמודד עם הופעתו של החולי הנפשי ועם תופעותיו. אחת הבעיות שנוצרות בתווך המשפחתי היא כאשר המתמודד מכחיש את בעייתו בעוד המשפחה כבר מצויה בתובנה שהוא אדם שחלה וזקוק לטיפול, או להיפך כאשר האדם כבר הפנים את עובדת היותו זקוק לטיפול אך המשפחה עדיין מחזיקה בדעה שהוא כליל השלמות.

תהליכי הפסקת ההכחשה, נמשכים לפעמים שנים ארוכות. אך אפילו כאשר המתמודד מצליח כבר להסתדר עם משפחת המוצא וגם לקבל אחריות על עצמו כאדם שסובל מבעיה נפשית הדורשת טיפול, לא תמה סאת ייסוריו. כי אז באופן טבעי הוא משתוקק לבנות משפחה משלו, משפחת ההמשך. אז הרבה פעמים מתחוור לו, שכאדם שנפגע נפשית, שהקשיים למצוא בת זוג מתאימה, בלשון המעטה הם לא מבוטלים. הסיבות מובנות.


רכישת השכלה

לאדם שחלה במחלת נפש בדרך כלל קשה להשתקם. קשה לו לרכוש השכלה אפילו אם הוא מבורך בכישרונות מגוונים. דומה העניין לשולחן שעליו מונחים חפצים בערימה גדולה. כאשר שולחן כזה מתחיל להתנדנד באופן משמעותי הוא אינו יכול להחזיק את החפצים והם נופלים ארצה. גם אדם המבורך בכישרונות רבים לא יוכל לעשות בהם שימוש כאשר המערכת הנפשית אינה יציבה קל וחומר כאשר היא קורסת מדי פעם.


מציאת מקום עבודה

כל אחד מבין שכאשר אין אפשרות לרכוש השכלה ואפילו לא תעודה מקצועית יקשה מאוד למצוא עבודה מתאימה. אבל ישנם עוד מכשולים בדרך למציאת מקום עבודה שבו המעביד יסכים להעסיק אדם שמתמודד עם בעיות נפשיות, ואם המתמודד לא נחשף בפני המעביד אזי ייווצר אצלו מתח לא נעים ביחס למידע חשוב שהוא מסתיר ואולי אף עלול בדרך המקרה להתגלות. אבל גם אם נניח שכבר נמצא מקום עבודה מתאים, הקשיים יהיו רק בתחילתם. הרגלי עבודה כגון עמידה בזמנים, התמדה, יחסי אנוש וכיוצ"ב, עלולים להיות בעייתיים בקרב המתמודדים עם בעיות נפשיות, שהרי הם רגישים ופגיעים יותר מהנורמה ולפעמים אף פחות בוגרים ובשלים על מנת לעמוד בדרישות השוק החופשי. אחת הבעיות הרווחות היא, שמתמודדים המודעים ליכולותיהם מבינים שתמיד עליהם לצעוד בעולם העבודה על שביל דק; אסור להם לעבוד בתנאי עומס מוגברים, אך גם עבודה קלה מדי, מן הסתם לא תספק את צרכיהם הנפשיים. כל הנכתב לעיל, שריר וקיים כאשר מדובר במקום עבודה במסגרת השוק החופשי, אך בתעסוקה מוגנת ונתמכת הבעיות הנוצרות עוד יותר חריפות ועוד יותר זועקות לשמיים. כי שכר העבודה במסגרות אלה הוא בדרך כלל שכר עבדים.


סטיגמה

הסברים מלומדים רבים ניתנו באקדמיה לסטיגמה "הקלאסית" כלפי אלו שנפגעו נפשית. עם זאת לי ברור שהבורות בתחום זה היא הסיבה הראשונית לה. באופן טבעי, כאשר קיימת בורות תהומית מאובייקט מסוים תצוץ חרדה מפניו, כי יש בכולנו רצון להבין ולבאר לעצמנו. באין פשר למתרחש אנו מצויים של חוסר ודאות וחוסר שליטה המכניסים לחרדה. אחר כך, במוקדם או במאוחר יופיעו תופעות של התרחקות מהגורם הבלתי מובן, או ליתר דיוק יצוצו תגובות של דחייה, שהרי מתקיים מצב בו החברה היא קבוצה גדולה והחזקה וקבוצת נפגעי הנפש הם המיעוט החלש. אחרי הרצון ולהרחיק ואף לדחות, קצר המרחק לקיפוח ופגיעה כלפי מי שאין אפשרות לדחות ולהרחיק לחלוטין מהחברה.

אם הבורות היא הגורם הראשוני לסטיגמה עתיקת הימים כלפי המתמודדים עם החולי הנפשי, אזי אין טוב מאשר למסור מידע כדי להיאבק בסטיגמה. מידע, שבדרך כלל אינו מצוי תחת ידו של הציבור הרחב:

לדוגמה , הסטיגמה שמן הסתם הינה הכי נפוצה והכי מזיקה היא: חולי הנפש מסוכנים!
זה אולי נכון כמו לומר שבני אדם בכלל מסוכנים. כי ידוע שבבתי הכלא מרצים את עוונם הרבה אנשים מסוכנים אך רובם המכריע כלל אינו מוגדר "כחולי נפש". אלימות ומסוכנות, אינן תופעות הקשורות בהכרח לחולי נפשי ואף בדרך כלל אינן חלק מהאפיון של החולי הנפש. אלא הן תופעות הקשורות יותר למבנה האישיותי של האדם האלים והמסוכן. ההוכחה הטובה ביותר לכך, היא עצם העובדה שרוב האנשים שסובלים ומתמודדים עם בעיות נפשיות, נתונים למצבי דיכאון כלשהם. מצבים אלה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מתאפיינים בחוסר תקווה, חוסר אונים, חוסר ישע, חוסר יכולת לפעול. אנשים אומללים במצב נפשי שכזה, אפילו אם ירצו לא יוכלו להיות אלימים ומסוכנים.

סטיגמה אחרת שנפוצה עדיין בתחילת מאה ה-21 קשורה לתפישה הרווחת, שפעם חולה נפש תמיד חולה נפש! אולי לפני הימצאותן של התרופות הפסיכיאטריות היו תופעות בהם אנשים שנפגעו נפשית סבלו רוב חייהם מסימני מחלה בולטים. היום אין זה כך: רוב המתמודדים עם החולי הנפשי מצויים באשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים פחות מ-3% מתקופת חייהם הכוללת, ובזמן הנותר הם חיים במסגרת החברה, עד שאפילו לא ניתן להבחין בשמץ מחוליים. אפילו אנשים שאובחנו בבירור כלוקים בסכיזופרניה - שעצם הזכרת שמה מעורר חלחלה בקרב רבים - עשויים להחלים כליל... למעשה, הסטטיסטיקה הפסיכיאטרית מדברת על שליש מהם שלקו בהתקף ראשון אך החלימו כליל!

פן אחר של הסטיגמה הוא העדר ידיעה לגבי העובדות השוררות בחברה הישראלית: 4% מהאוכלוסייה מוגדרים קלינית כאנשים שחלו במחלה פסיכיאטרית. אך למעלה מ-20%, שהם למעלה ממיליון ורבע איש בישראל, זקוקים לטיפול נפשי כלשהו במהלך חייהם. כאן יש לזכור שלרוב האנשים האלה יש כשלושה ארבעה אנשים לפחות שאוהבים אותם ודואגים להם. לפיכך, אפשר לומר שכל האוכלוסייה בעצם מעורבת ברגע זה או אחר בענייני הבריאות הנפשית.

כלומר, השורה התחתונה היא: כמעט כל הפרטים בחברה הישראלית מצויים מתי שהוא ובעל כורחם בתוך הקלחת הזו. ומדובר בחברה, אשר מבחינת הידע המצוי בידה מצויה כמעט כולה בימי הביניים!! וכאשר מישהו נפגע נפשית בסביבתנו כמעט כולם בתחילה מכחישים ומנסים להסתיר ולהסתתר כדי שחס וחלילה וחס אף אחד לא ידע. אכן כולנו במחתרת, מבזבזים אנרגיות יקרות. כל זאת, במקום לתעל את האנרגיות שלנו לכיוון של הבנת המתרחש במונחים מודרניים כאשר "הנחשים עוד קטנים". כך, אם במקום הכחשה פרימיטיבית והרסנית - נקלוט, נבין ונסייע לסובל לפנות מיד לטיפול - הדבר יחסוך הרבה סבל שאינו הכרח המציאות.

לכן, הסטיגמה אינה קללה הרובצת על רק על המתמודדים עם החולי הנפשי, אלא על החברה כולה!

ואילו המתמודדים, המצויים כמעט בכל משפחה בישראל, יעלו ויפרחו פלאים בייחוד כאשר הסביבה תפנה אליהם קרן אור ותחל להתייחס אליהם בהבנה ובקבלה. לשם כך, נחוצים קצת רצון טוב, קורטוב נדיבות ומעט בגרות מטעם החברה הסובבת אשר ילווה במתן אפשרות להשתקם בתוכה.


סיום

ד"ר פאטרישיה דיגן, מתמודדת בעצמה, ומנהיגה גדולה של ארגוני המתמודדים בארה"ב, מתארת זאת יפה במשל הוורדים:

בחורף נראה שיח הוורדים אפור, מצומק, ועלוב - כזה שלא יצמח ממנו דבר. למעשה הוא נראה לסביבה אבוד ומת לגמרי. כמה פעמים חשבו כך על אודותיי... אבל לעתים, בו בזמן, במסתרים, במעבי האדמה, משתרגים שורשיו ומתפתחים לכל עבר, צוברים עוצמה ופוטנציאל לצמוח ולפרוץ (ונא לזכור היטב: אין לדעת אצל מי קורה הדבר ממש ברגע זה). על פני השטח נראה עדיין שיח הוורדים בעליבותו ובמסכנותו. עד מתי? המועד אולי מתמהמה לעתים, אך לבסוף מגיע עם בוא האביב. קרני האור מלטפות את "חוטי הברזל" הכהים (שהיו פעם גבעולים ירוקים ורעננים), ולפתע הם קמים לתחייה. השיח פונה אל האור, ומתחיל להתפתח ברוב און עד לבלי הכר.




צביאל רופא - יליד 1956, נשוי בשנית ואב לארבעה * הוגדרתי קלינית כחולה במאניה-דפרסיה * מ-1989 נשאתי למעלה מ-400 הרצאות לכל סוגי הקהל * ב-1990 הקמתי את הקבוצות התמיכה הראשונות לעזרה עצמית בתחום בריאות הנפש וכיום מנחה קבוצות כאלה במסגרת עמותת "אנוש" * פרסמתי מאמרים (גם בספרות המקצועית) * חשפתי עצמי בעשרות ראיונות טלוויזיה, עיתונות ורדיו על מנת לתרום לשבירת הסטיגמה כלפי חולי הנפש בישראל * יזמתי והקמתי את עמותת "התמודדות - עמותת נפגעי הנפש בישראל" ואחר כך את מ.ל.מ מתמודדים למען מתמודדים * ב- 1998 פרסמתי את ספרי "הקרב על השפיות" בהוצאת צ'ריקובר * בשנת 2000 הוענק לי "אות בזכות" ע"י הכנסת * ב-2003 פרסמתי את ספרי השני "מישהו מטפל בך" סיפור אוטוביוגראפי על טיפול נפשי" בהוצאת עוף החול * הגיתי ויזמת
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב