תנועת "אם תרצו" מעלה טענה נכונה בבסיסה. ישנם בהחלט קינים רבים וגדולים של שמאל במרחב האקדמי והתרבותי בישראל, קינים אשר שומרים על צביונם הפוליטי-תרבותי בקנאות שהיא למעלה מדתית. כתוצאה מכך המרחב האקדמי והתרבותי בארץ מלא באנשי שמאל, מעל ומעבר למה שהיה ניתן לצפות לפי שיעורם באוכלוסיה. "אם תרצו" היא תנועה אפופת פאתוס ציוני. עובדה זו גורמת להפעלת כוח גרביטציה עצום, שמושך את הדיון בסוגיה הישר אל תוך הרחוב ללא מוצא של וויכוח פוליטי ידוע ומוכר לעייפה בין שמאל קיצוני לימין קיצוני.
לא צריך להיות הרצל כדי להוקיע את "קומונות" השמאל הממלאות את מרחבי התרבות והאקדמיה בישראל. שילוב הידיים בין פאתוס ציוני מופרז ובין טענת ההדרה התרבותית פוליטית, גורם לבלבול, מסיט את המוקד מלב הבעיה אל מחוזות אחרים, הופך את הבעיה מבעיית שחיתות פרופר לעניין פוליטי "רגיל", ובכך עלול לגרום לכישלון המאבק הצודק שבבסיס העניין ולטאטוא של בעיה עמוקה וקשה אל מתחת לשטיח.
בלבול כזה אסור שייקרה. בעיית השחיתות העומדת על הפרק היא יותר מדי חשובה מכדי להיות מוצגת באופן מטושטש או באופן שקושר אותה לשאיפות אידיאולוגיות נרחבות. צריך לקרוא לילד בשמו, ושמו של הילד אינו הרצל, שמו הוא שחיתות.
הבעיה במילים פשוטות היא שבאקדמיה וכן במרחב התרבותי והתקשורתי, לא הכישורים קובעים אלא רקע פוליטי תרבותי מסוים שמתאים לאג'נדה הפוליטית והתרבותית של המקום בו מדובר. האג'נדה יכולה להיות דבר ברור וגלוי, או יכולה להיות מובלעת יותר. בכל מקרה, האג'נדה הזו היא בעלת השפעה נרחבת ומכרעת על סיכוייו של אדם להצליח בתוך מערכת שכזו. אם הוא אינו מתאים את עצמו אליה, סיכויי הצלחתו אפסיים, זאת ללא כל קשר לרמתו המקצועית. אם אדם אינו מתאים לאג'נדה הפוליטית-תרבותית של מערכת אליטה כלשהי, רוב הסיכויים שיתקעו לו מקלות בגלגלים באופן שלמעשה ימנע ממנו מראש את ההזדמנות להוכיח רמה מקצועית.
המסר הפשוט הזה חושף את היסודות הרקובים עליהם נשענת הזכות של מערכות אקדמיה, מערכות תרבות, ומערכות אליטה ציבוריות באשר הן, לאוטונומיה בבחירת ההרכב הפרסונאלי שלהן. לכן מערכות אלו מגלות התנגדות נמרצת ובעלת אופי טוטאלי, ורגשני ממש, לטענות בדבר היותן מופעלות על ידי אג'נדה ולא על ידי כישורים מקצועיים פרופר. הן דבקות בקנאות בטענות בדבר אובייקטיביות ומקצועיות, טענות שאין להן כל אחיזה במציאות, והן אינן ברות הוכחה בשום דרך. מנגד קל מאוד להוכיח את הטענה ההפוכה, לפיה אין למערכות האלו כל אמות מידה אובייקטיביות.
כל מי שהיה במערכות האלו יידע לספר שיש להן אג'נדה, ואי אפשר סתם להיות בהן בלי לנקוט עמדה או לקחת צד, והעמדה או הצד שנלקחים הם אלו שקובעים את ההמשך. מעבר לחוויות אישיות שכאלו, ניתן להתבונן במספרים. הכיצד ייתכן שעמדה פוליטית בעלת תמיכה מועטה כל כך בציבור הופכת לבעלת תמיכה כה רבה בקרב אנשים הנמצאים באקדמיה או בעולם התרבותי או התקשורתי? השאלה הזאת כל כך מפחידה את המערכות הללו, עד שהן ממהרות לנופף בסיסמאות אודות אובייקטיביות ומקצועיות, הכול כדי לא לאבד שמץ מהאוטונומיה היקרה להן.
אנשי המערכות האלו קנאים לאוטונומיה שלהם, לא משיקולי חופש אקדמי, חופש דיבור, או דמוקרטיה. הדיבורים בשבחם של אלו הם בסך הכול רציונאליזציה, בעוד שהסיבה האמיתית שונה לגמרי, פרוזאית הרבה יותר, והיא שברגע שתילקח מהם האוטונומיה, אין להם כל ערובה לכך שלא יוחלפו מחר בבוקר על ידי אנשים טובים ומוכשרים מהם, אנשים שבעבר לא הייתה להם האג'נדה הנכונה ולכן נדחו באחד או יותר מאינסוף הצמתים בהם יכלו ידיים זדוניות לחבל בהצלחתם.
אוטונומיה למערכות האליטה עשויה עקרונית להוות שאיפה של חברה נאורה. למרבה הצער האליטות בישראל אינן ראויות לאוטונומיה שהן מקבלות. הן עושות באוטונומיה שלהן שימוש ציני לקידום אג'נדה פוליטית-תרבותית שמתאימה להן, תוך הדרת כל מה ששונה מהן. יתר על כן, הן עושות כל מאמץ להסוות את השימוש הציני הזה, באצטלא של שיקולים "מקצועיים" ו"אובייקטיביים".
