כפי שכבר ציינו בפרקים קודמים, לסדר יש חשיבות עילאית, ועבודת החינוך צריכה להיות מסודרת. אי אפשר לתקן הכל בבת אחת. כדי לדעת מאיפה להתחיל ומהו סדר החשיבות, יש לערוך תחילה היכרות כללית עם מבנה הנפש.
התנאי השישי – הקדימה והאיחור באופני החינוך וההדרכה.
מבנה הנפש
מה הוא הכח המניע את האדם?
לכאורה היתרון של האדם על הבהמה הוא בשכל. האדם הוא שכלי, המוח שליט על הלב, האדם יכול לשלוט ברגשותיו ובתאוותיו, צעדיו נעשים באופן הגיוני. אצל בהמה, לעומת זאת, אין השכל שולט בלב ולכן אין אנו מצפים ממנה שתתגבר על יצריה. העורב, למשל, הוא אכזרי ואין אנו מצפים ממנו שישתנה.
עונג ורצון – כוחות מקיפים
אף על פי שהאדם נעלה מהבהמה בשכלו, עדיין אין זה הכח העיקרי שמניע אותו. הרצון הוא נעלה מהשכל. הרצון שולט בכל אברי הגוף וגם בשכל. כאשר אדם רוצה ללמוד משהו מסויים, הוא מכריח את השכל ללמוד נושא זה. וכאשר אדם רוצה במשהו, השכל משנה את הבנתו כדי שיתאים לרצון. כפי שנאמר "שוחד יעוור עיני חכמים", שכן השוחד פועל בו רצון להטות את הדין לכיוון מסויים ובעקבות כך השכל מוצא את ההסברים המתאימים. יתירה מזאת, בכח הרצון אפשר אף לשנות הרגלים רעים ולשפר הרגלים טובים כביטוי הידוע ש"אין דבר העומד בפני הרצון".
לכן בחינוך הילדים נרצה כמובן להשפיע על הרצון שלהם, שהרצון שלהם יופנה לכיוון הנכון.
על רצון נאמר – אין לך תקיף כרצון. אם נקנה לילדים רצון לכיוון הנכון, אז זה יהיה באופן תקיף.
העונג הוא נעלה יותר מהרצון עליו נאמר – אין לך דבר למעלה מעונג. כאשר אדם מתענג ממשהו זה פועל עליו שיתנהג בהרחבה.
הכוחות הפנימיים
כוחות פרטיים-פועלים בתוך איבר מסויים, ההשפעה שלהם על איברים היא בנועם ובקירוב.
חכמה בינה ודעת – שלושת הכוחות השכליים
חכמה – נקודת ההשכלה הראשונה של כל נושא, "ברק המבריק", הברקה, רעיון שצץ במוח, אך עדיין מופשט ולא ניתן לתפיסה. בשלב זה האדם תופס רק את הנקודה הכללית, אך עדיין אין את הפרטים.
בינה – פיתוח נקודת החכמה והבנה של עומק העניין.
דעת – התקשרות והתחברות, איך אני מתחבר לרעיון. איך השכל הופך לרגש ומביא אח"כ לידי מעשה.
מידות – הכוחות הרגשיים
אהבה, שנאה, התפארות, ניצוח וכד'
לבושי הנפש – מחשבה דיבור ומעשה
כשם שלבושי הגוף אינם חלק מגוף האדם, אבל על ידם מתגלה האדם לזולתו, כך גם לבושי הנפש, מעלתם היא בזה שהם מגלים את כוחותיו הפנימיים של האדם. באמצעות המחשבה מתגלים השכל והמידות. כדי להעביר זו לזולת משתמשים בדיבור, וכדי להוריד זו לגשמיות משתמשים במעשה.
אם כן, הכח הראשי המניע את האדם הוא הרצון, אין דבר העומד בפני הרצון ורק לאחר מכן מגיע השכל, הרגש, המחשבה, דיבור ומעשה.
ולכן כאשר רוצים להשפיע על הילדים ועל המחונכים, עיקר הדגש הוא על הרצון ופחות על השכל והלבושים, אולי בהתחלה יראה כאילו שחסר להם בלבושים בהתנהגות נאותה, אך כיוון שאם נשקיע רק בלבושים ונזניח את הרצון שמניע את הנפש, אז בשנים מאוחרות יותר נראה שאעפ"י שבשנים הראשונות היה נראה כאילו הילד עושה הכל כמו שאנחנו רוצים, פתאום יהיה שינוי כיוון שלא השקענו במה שמניע את הנפש.
לעומת זאת עם בשנים הראשונות נכניס לילד הרבה חיות, עונג ורצון לכיוון הנכון, אפילו קצת על חשבון המעשה בפועל, נראה שבהמשך כיוון שיש לילד רצון תקיף לכיוון הנכון אז גם הלבושים כבר יגיעו ובדרך ממילא.
חשוב לציין, התכונה של הרצון להשפיע על הנפש באופן תקיף, קיימת גם כאשר אין מדובר ברצון טהור, "לשם שמיים" בלבד, ללא פרסים ואינטרסים, ולכן (ובפרט אצל ילדים) חשוב מאוד להקנות להם את הרצון ודווקא ע"י פרסים וכו', ורק בהמשך כשיגדלו יוכלו להגיע למדריגה של עבודה לשם שמיים, שלא על מנת לקבל פרס (מתוך שלא לשמה יבוא לשמה).
www.ascent.co.il
נדב כהן, אסנט צפת - בית לסדנאות בנושא מיסטיקה יהודית, מודעות וקבלה.
