כמה קשה לי לנוע? כמה קשה לי לזוז? להזיז? 

כמה קשה לי לנוע? כמה קשה לי לזוז? להזיז?

"אילו היה לי כח, הייתי הולך לשוק, הייתי מכריז ואומר – שבת היום"

 ככה! לאחר עשרות שנים בהם לא שמעתי את השיר, פתאום הוא נשמע מפיה הקטנטן של נכדתה בת השנתיים של אחותי. בתחילה צחקתי, מאיפה זה צץ? ומהן המילים האלה – אילו היה לי כח? ואז מה – הייתי יוצא לשוק, יופי, סוף סוף תנועה, מניע את עצמי – וכעת.... מכריז "שבת היום" ??. קצת אבסורד, אם מכריז  אז אולי "לעבודה ולמלאכה" או אפילו "קום בחור עצל.." אבל "שבת"???

וכעת, יום ראשון בבוקר, תחילתו של שבוע, תנועה ערה מאוד בחברה הישראלית חסרת המנוח, תנועת אנשים סביבי, מה הם עושים בעצם? אולי רק מכריזים "שבת" וחוזרים לנוח, למשבצת המוכרת, הנינוחה.

מה יש בה במשבצת הזו, הסוגרת ואינה מניעה אותנו לרחובות, למחות על עוולות חברתיות על קיפוח מגזרים ועל מחדלים אחרים? איך אנחנו מתקנאים בתושבי צרפת, שמיליונים מהם יוצאים לשדרות ולכבישים, במחאה מתמשכת ומרתקת, איך הם כן ואנחנו לא? אולי – טוב לנו מדי? מה פתאום! רע לנו מדי? גם לא! איך מפעילים את ההילוך הזה של החברה, הקבוצה, המשפחה ואפילו של עצמי? איך יוצרים את הלהיטות לשינוי, את הרצון לעשות אחרת?

בתכניות הטלביזיה והרדיו נשמעת ביקורת על אדישותו של הציבור שלנו, על חוסר מעורבותו. בעתונות – אנחנו מצטיירים כקבוצת כורסא, שלט הטלביזיה ביד אחת, לידינו הסלולאר ועל ברכינו הלפטופ, ואנחנו מסודרים. מגיבים "און ליין" לגמרי מעורבים בשיח הציבורי, מוחים בפייסבוק ובטוקבקים, ועשינו את שלנו. הגבנו. אמרנו. נכון בשם בדוי, בשם פרטי, שלא יטרידו, שלא ישאלו, למה ?

למה – אחת השאלות המטרידות ביותר של חיינו המודרניים, הרצון למצוא מענה ומקור להתנהלות שלנו, להתנהגות שלנו, לבחירות שלנו, להעדפות שלנו. בעיקר, ש"ככה זה לא תשובה". מנסים לבדוק את המערך הגנטי שלנו, העדתי, התרבותי, החברתי ואפילו את הסביבה הקרובה. מבקשים להבין מה מניע את חיינו, ובעיקר מה מונע מאיתנו לעשות את הדברים שאנחנו כה מבקשים, שכן ,"אילו היה לי כח..." הייתי עושה המון... אולי...