שני ספרים חדשים: תש"ח מאת הסופר יורם קניוק ו- 1948 מאת ההיסטוריון בני מוריס
נמרוד נוי
10/11/2010
לכשסימתי לקרוא את ספרו של יורם קניוק הרגשתי שברצוני לחבק את האיש היקר הזה. כל כך התרגשתי עד שהחלטתי להתקשר ליורם ולהודות לו על החוויה שעברתי. יורם, שהצטרף לפלמ"ח ב- 1947 כצעיר תל אביבי בן 17, כשנה לפני מלחמת העצמאות, מתאר בספרו הנפלא את חוויותיו האישיות עד מאוד מאותם ימי קרבות ופעולות שבטרם הכרזת המדינה ב- 15 למאי 1948 ופלישת צבאות ארצות ערב לישראל. אותם ימים שלפני ואחרי החלטת החלוקה שהתקבלה על ידי האומות המאוחדות ב - 29 לנובמבר 1947. נדמה לסופר שאולי הוא איננו זוכר תמיד היטב את הדברים, ואף יתכן שאת חלקם הוא השלים בדמיונו הספרותי. אך אין זה חשוב כלל. כתיבתו מרתקת וייחודית עד מאוד. הנער שחלם להביא מעפילים יהודיים לארץ ישראל והתגייס לפל"ים, אך עד מהרה הצטרף לכוח החי"ר הלוחם של הפלמ"ח ונלחם בגזרת הדרך לירושלים ובתוכה, וללא הכנה מספקת ואימונים, כפי שעברו פלוגות העילית של הפלמ"ח בהתיישבות העובדת, מתאר בספרו מציאות אכזרית וקשה של קרבות דמים הכרוכים גם במעשי זוועה קשים משני הצדדים.
הקטעים אולי המרגשים ביותר בספר והקשים גם יחד הם הסיפורים על משפחתו. על אביו ועל אמו ועל התוודעותם לראשונה לאסון השואה, עם בואם של ראשוני הניצולים ארצה וביניהם גם קרוב משפחתם. גם התיאורים של תל אביב של אותם ימים ושל החיים בה מעוררים הרבה עניין והתרגשות. תיעוד אישי מיוחד ויוצא דופן שרק סופר יכול לעשותו. רק סופר יכול לכתוב ברגישות עצומה שכזו ובדקויות אנושיות לרוב מציאות כל כך קשה ואיומה.
שהתחלתי לקרוא את ספרו אב הכרס של בני מוריס בחרתי לעשות כן דווקא מן הפרק המסכם שלו. חשבתי שניתן להסתפק בזאת. אחר כך עברתי לקרוא את הפרקים הראשונים של הספר, המוקדשים בעיקר לפעילות הבינלאומית לקראת קבלת ההחלטה באו"ם על תכנית החלוקה לארץ ישראל. עדיין לא מצאתי לנכון להיכנס לליבו של הספר העוסק כמובן בתיאור היסטוריוני מפורט של הקרבות השונים, ושל כלל ההתרחשויות המדיניות האזוריות והבינלאומיות, הכרוכות במציאות שנוצרה לאחר קבלת ההחלטה על החלוקה ב- 29 לנובמבר 1947. אך, עד מהרה מצאתי את עצמי שקוע בחלקו המרכזי של הספר ומצאתי עניין רב גם בו. כמובן שבלתי ניתן לעקוב ולזכור את מכלול הפרטים, אך בהחלט ניתן לבנות תובנות רחבות על מלחמת העצמאות ומה שמסביבה. ככך, מצאתי עניין עצום בספר, אשר נכתב באנגלית ונועד בעיקרו לקהילה הבינלאומית. הספר תורגם לעברית, ולנו המבוגרים שבחבורה, המכירים את הדברים קצת באופן קרוב יותר, גם אם לא ישיר, הדבר הזה בולט במיוחד. הספר מנוסח באופן ראוי וקל לקריאה ובשפתו ובניסוחיו מורגש שהוא מופנה לעולם כולו.
לאור הדיון הציבורי העולה בקרבנו מדי פעם ופעם על האופן בו עלינו להציג בבתי הספר את התקופה החשובה הזאת, והויכוח סביב הנארטיב הישראלי והנארטיב הפלשתיני, מצאתי שלספרו של יורם קניוק ולספרו של בני מוריס יש חשיבות גדולה ביותר. השילוב המדהים הזה בין התיאורים האוטנטיים והאישיים עד מאוד של יורם ובין עבודתו ההיסטוריונית המצוינת של בני, מאפשרים לנו לקבל תמונה מעמיקה ויסודית של הדברים. בני מוריס עצמו השתייך בתחילת דרכו לקבוצת 'ההיסטוריונים החדשים', אשר איתגרו את הנארטיב הישראלי הציוני הקלאסי, ופעלו להצגת הנארטיב הפלשתיני. לפני כשנתיים לערך ואולי אף יותר, בראיון עיתונאי נרחב שהתקיים עימו, הפתיע בני מוריס ואמר, כי מלחמת העצמאות הייתה הזדמנות היסטורית, שלא תחזור עליה יותר, לגרש משטחי מדינת ישראל את מרבית האוכלוסייה הפלשתינית שחיה בה. דבר שהיה חוסך מאתנו את הצורך להתמודד עם מיעוט ערבי גדול כפי שזה קיים כיום. בכך אפשר לומר על בני שהוא חזר בתשובה.
שני הספרים דלעיל מתארים פעולות לוחמה ומלחמה של ממש עקובים מדם, אשר במסגרתם נעשו דברים קשים גם על ידי הערבים וגם על ידי היהודים. דיר יאסין היה רק אחד מעוד כמה מקרי רצח שנעשו על ידי היהודים. הסיפור על הרוגי ונרצחי גוש עציון וגם באשר ליהודים שנרצחו על ידי הערבים בעיר העתיקה בירושלים הם גם כן רק קצה המזלג של הדברים. מעבר לכך בקרבות עצמם נהרגו מעל לששת אלפים יהודים ורבים רבים מקרב הפלשתינים ומחיילי צבאות הפלישה הערביים. קרב אחר קרב מצטיירת תמונת מציאות של מלחמה עזה ועקובה מדם על זכותם של היהודים למדינה בארץ ישראל.
בשאלת הפליטים הערביים מצטיירת תמונה המפוצלת לשניים. מצד אחד אכן כן, מנהיגי ארצות ערב השונות עודדו, לפחות את הנשים והילדים הפלשתינים, לעזוב את כפריהם ולהמתין לניפנופם של היהודים הימה לאחר שיפלשו עם צבאותיהם לפלשתין. מנגד היהודים פעלו נמרצות לגרש את הפלשתינאים מכפריהם ומשכונותיהם שבערים כמו חיפה, צפת, טבריה, יפו, לוד, רמלה, וירושלים. הדברים נעשו גם מצורכי המלחמה, גם מן הרצון להרחיב את גבולות החלוקה הצרים שנקבעו ליהודים, וגם מתוך מודעות שיש לעשות כן ושזו הזדמנות היסטורית, ושלא תתאפשר קיומה של מדינת יהודית עם אוכלוסייה ערבית גדולה כל כך בתוכה. וכדי לא לאפשר לפליטים לשוב לכפריהם ההגנה ואחר כך צהל הרסו אותם מן היסוד. זו המציאות שהיתה, וכאמור הכל כתוב שחור על גבי לבן ואיש לא מסתיר זאת.
הדברים כולם כתובים שחור על גבי לבן, ואני על כל פנים אינני מבין את הויכוח על הצורך לדבר גם על מצוקתם של הפלשתינאים. הכל כתוב, מתואר ונאמר. אם ישנם בקרבנו אנשים שסבורים שבנתונים שהיו קיימים היה ניתן לעשות אחרת את הדברים, ולהקים מדינה דרך ישיבה בבתי קפה על נהר הסיין בפריס ודיבורים על ערכים אוניברסליים אנושיים, אז שיקום ויאמר את דברו. הקמת מדינה זה כנראה דבר אלים ולצער כולנו זו המציאות על גבי הגלובוס. בהחלט ניתן להבין את סבלם של הפלשתינאים, אך לטעמי לפחות אין לכך חשיבות גדולה. המציאות כיום היא שאנו חיים פה, ורק בתרחיש אפוקליפטי בו המזרח התיכון כולו עולה בלהבות, מישהו בכלל יזיז אותנו מכאן. אין לנו ארץ אחרת. ולצאצאי הפליטים הפלשתינים יש לדאוג כפי שזה נעשה באירופה למשל לאחר מלחמת העולם השנייה. אך, כאמור ארצות ערב רצו להנציח את הבעיה הפלשתינית ובכך להוות איום מתמיד על קיומה של המדינה.
כיום, כשקיימת הסכמה לאומית רחבה בקרבנו על הצורך להגיע להסדר שלום, בו לצד מדינת ישראל תקום מדינה פלשתינאית, ברוח מתווה קלינטון-ברק, ברמה העקרונית ישראל עשתה את מה שצריך מבחינת שיקול הדעת הריאלפוליטי הנדרש. הביצוע כרוך כמובן בהסכם בר- קיימא שכנראה הפלשתינאים עדיין אינם מוכנים לקבלו ועמם גם חלק ניכר מארצות ערב. עדיין הם שבויים בחלומות על גדולה ערבית-אסלמית, ועל תפארת עבר, ועל כך שישראל משולה לצלבנים שגורשו על ידם מן הארץ במאה ה-12.
לרוץ לקנות ולהנות
