מרוב דאגה אני כל הזמן כועסת 

אני כל הזמן כועסת עליה

" אני משתגעת מדאגה. הבת שלי , רק בכיתה ט' ואני יודעת שהיא שותה , אני חוששת שהיא אולי גם מעשנת נרגילה,הלבוש שלה זוועתי, אפילו בים הולכים פחות חשוף ואני מרגישה שלא משנה מה שאני אומרת היא אוטמת את האוזניים כמו אומרת לי , כל מה שתגידי אני מתכוונת לעשות את ההיפך, אני חסרת אונים , מיואשת ובעיקר מאד דואגת"

"ואיך את מבטאת  את הדאגה שלך?"  אני שואלת את האם שמולי , אותה אני חווה מתוחה מיוסרת מדאגה.

"אני כועסת עליה , אני כל הזמן כועסת ."

אני פוגשת הורים רבים למתבגרים שחשים חוסר אונים רב בעומדם אל מול המתבגרים שלהם.

במפגשים שלנו יש ואנחנו חוזרים לתקופת ההתבגרות של ההורים עצמם.

אני לוקחת אותם למסע אל ההתבגרות שלהם עצמם ושואלת אותם:

במה אתם הייתם שונים מההורים שלכם?

על אלו התנהגויות שלכם היו הוריכם יוצאים מדעתם?

כמה פיללתם ליותר גבולות/ חופש ?

כמה שיתפתם את הוריכם בחוויות האישיות שלכם?

חלק גדול מהתשובות שההורים עונים לי כי היום זה לא פעם. "אנחנו הרבה יותר קרובים לילדינו מאשר ההורים שלנו"

"טוב תראי היום יש יותר סכנות מאשר בתקופתינו אנחנו חייבים להיות יותר נושקים " אני לא נמצאת כל היום בבית אז בערב אני חייבת לפצות אותה " וועוד כהנה וכהנה.

וכך מוצאים ההורים את עצמם נעים בי מתן חופש מוחלט שנובע מתוך ייאוש , חוסר אונים ובין  הענשה גוברת והולכת. לפעמים משמשים השניים בערבוביה.

פעם מענישים ופעם מתנהלים בהרשאת יתר.

נקיטת עמדה מענישה כלפי המתבגר/ת שלכם עלולה להעביר להם מסר שפוגע בדימוי העצמי שלהם.

הורה שמעניש עושה זאת על פי רוב לא מתוך עצירה וחשיבה אלא מתוך אימפולסיביות שמקורה במצוקה.

יש הורים שטוענים כי אם רק היו יכולים פעם אחת "סטירה מצלצלת" המסר היה עובר. אך כיוון שאין זה חוקי ידיהם כבולות.

אני סבורה שהורה אלים מילולית או לחילופין אלים פיזית משדר לבניו/בתו חולשה"

כמו אומר לו אני נעדר כלים, אני חסר אונים , אני לא יודע מה לעשות.

אז מה עושים?  אני נשאלת

ומשיבה – נצלו את הסיטואציה לבניית דיאלוג. אל תפספסו את ההזדמנות.

זה נכון שלעיתים זה הדבר האחרון אותו בא לנו לעשות. אנחנו פגועים , מיואשים מתוסכלים ולכן לא תמיד כדאי להגיב מייד. רובינו זקוקים לזמן התארגנות.לסידור המחשבות.

נסו לחשוב מה הייתם רוצים להגיד לילדכם ומה אתם רוצים שייקח לתרמיל האישי שלו לחייו. זכרו - ההתנהגויות שלהם אינן נגדכם הן בעדו.

אריקסון ( 1950 )סבר כי  המשימה העיקרית בגיל ההתבגרות היא גיבוש הזהות האישית.

גיבוש זהות משמעותה שהמתבגר/ת מסוגלים להעריך את כוחותיהם , את חולשותיהם ולהחליט באלו דרכים הם מתמודדים.

זהות, לדבריו אינה נרכשת מאליה – יש לחפש אותה.

המתבגרים שלנו מחפשים אותה דרך הלבוש האחר, דרך המוזיקה ששונה מזו שאנחנו אוהבים, דרך התנסויות שלנו נראות מטורפות.

 אנחנו רוצים להיות עבורם , להצילם מפני כשלונות , מהתנסויות מכאיבות , לשמור עליהם ובה בעת לעזור להם להיות עצמאיים , אחראים ובוגרים.

אנחנו יודעים ש"ילד מתבגר לומד את הפרנציפ רק אחרי שהוא נופל" אבל לא תמיד מוכנים לאפשר את נפילת ילדינו.

לאו טצה כתב " רבים יודעים את הדרך אך מעטים צועדים בה" .

אני מרגישה ככה כשהורים מגיעים אלי עם כאבם  וביחד אנחנו מאירים מחדש את הנתיבהדרך ידועה לעיתים צריך רק להדליק את הפנס.