בודהיזם ויהדות- עשה לך מאסטר 

רציתי לכתוב על משה רבנו - האיש הפרטי.
ביקשתי לבחון כיצד התמודד עם מומו - הגמגום.
חשבתי להדגים כיצד כל אדם באשר הוא יכול לממש את הפוטנציאל הגלום בו, אם רק ישכיל לפרוץ מעבר לחומות הדימוי העצמי, הפחד והספק.
התכוונתי... אך תוך כדי התעמקות בטקסט המקראי, חשתי כיצד מוסטת דעתי לכיוון אחר לחלוטין - ליחסיהם יוצאי הדופן של משה, גדול נביאי ומנהיגי עם ישראל, עם מי שלתדהמתי, התברר כמורהו הרוחני, יתרו כהן מדיין.
הסחת דעת מסוג זה הנה דבר מופלא, הרי קראתי פרקים אלו כמה וכמה פעמים, אך דומה כי החמצתי את לב העניין.
בחינת יחסיהם של משה ויתרו מצביעה על שני עיקרים: ראשית, על תרומתו המכרעת של יתרו לעיצוב דמותו ורוחו של משה, ושנית, על פתיחותה וסבלנותה (המפתיעה - לפחות בעיניי) של היהדות כלפי הרעיון כי יהודי יכול לעבור הכשרה רוחנית גם אצל מאסטר שאינו מעמו ודתו.


פתח דבר - "אין עוד מלבדי"
תחילת דרכו של משה, כאדם בוגר, להנהגת בני ישראל מתוארת במשפט: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם?" (שמות ב, יא).
כך בתמציתיות, מתואר מה שהיה כנראה השלב הראשון במסעו של משה. משה יוצא אל אחיו, רואה את סבלם, אך שרשרת מעשיו לאחר מכן מעידה כי טרם גיבש פתרון הולם.

מעשהו הראשון של משה מצביע כי הוא מנסה לבדו, בעוצם ידו, ואיך לומר בעדינות, בדרך די מגושמת, לשנות את העולם: "?וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול" (שמות ב, יב).
מעשהו השני, ניסיונו להפריד בין שני ניצים עברים נהדף בשאלה: "...מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי..." (שמות ב, יד).

שני אירועים מכוננים אלו דוחפים את משה לברוח אל המדבר מפחד פרעה, ובעיקר בכדי לענות לעצמו על שאלת השאלות: "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו"?

במנוסתו, מגיע משה לארץ מדיין ופוגש על יד הבאר את שבע בנותיו של רעואל - הוא יתרו.
כמסורת יצחק ויעקב, מסייע משה לבנות יתרו לגרש את הרועים ולהשקות צאנן, ומוזמן, אגב כך, כלאחר כבוד אל חצרו: "ויאמר [יתרו לבנותיו]... למה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם" (שמות ב, כ).
הזמנת משה לאכול לחם אינה עניין של הכנסת אורחים גרידא - לחם במובן תורה. ומכאן שיתרו - יועץ פרעה ואדם שנחשב על פי דעת פרשנים לחכם ולבקיא גדול בהלכות קסמים, כישוף ועבודה זרה - הזמין את משה לחצרו כתלמיד, במטרה לסייע בהכשרתו לקראת השלב הבא בחייו: התגלות האל, התמודדותו מול פרעה וחרטומיו והוצאת בני ישראל ממצרים.
הזמנה זו, ראוי לציין, תנוצל עד תום על ידי משה, והרי שהה במחיצתו של יתרו משך חמישים שנה.

"אין עוד מלבדו"
הסופר המקראי לא מנדב מידע רב על טיב ההכשרה הרוחנית של משה, אך כשם שפרשנים רואים בפרק חייו של משה בחצרו של פרעה, שלב חשוב בהכשרתו ובעיצובו כמנהיג עם ישראל, ניתן להמשיך ולטעון כי פרק חייו בחצרו של יתרו סייע רבות בהכשרתו הרוחנית.
משה, כך רומז לנו הסופר המקראי, לומד את מלאכת ההנהגה המדינית והרוחנית מהטובים ביותר בתקופתו - גם אם היו רחמנא לצלן - לא יהודים.

על מהות השינוי שעבר משה בחצרו של יתרו, ניתן ללמוד מהשתלשלות האירועים לאחר פגישתם הראשונה.
ראשית, הפך משה בקיא בהלכות כישוף - ידע אותו הפנה בהמשך העלילה כלפי חרטומי פרעה בבואו לתבוע ממלך מצרים כי ישלח את עמו (אין בכוונתי לרמוז חלילה שמשה עסק בעבודה זרה אלא לציין כי רכש ידע זה בכדי להתמודד עם האתגרים שנכונו לו בעתיד).
שנית, למד משה כיצד לנהוג בנוכחות כוחות מאגיים גדולים ממנו - והרי ידע להסתיר פניו לנוכח התגלות האל בסנה הבוער.
ושלישית, משה עבר שינוי יסודי ודרמטי בכל הנוגע לגישתו כלפי מנהיגותו: משה הבין בשעה שנגלה אליו האל, כי הפתרון לסבלם של בני ישראל אינו מצוי בידיו אלא בידי האל, באמונה ש"אין עוד מלבדו" - באותו הווה קסום בו נמוגה אשליית ה"אני", אשליית ה"אני" אשנה את העולם.
תובנה זו של משה, חשוב להדגיש, לא נגעה רק לעניין הנהגתו את בני ישראל, היא נגעה לו גם באופן אישי, לעצם שעבודו לדימוי העצמי אותו אימץ, ככתוב: " ויאמר משה אל ה? בי אדוני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי". (שמות ד, י).
תשובת האל לדברי משה: "?מי שם פה לאדם ...הלא אנכי אדוני" (שם ד, יא), היא התשובה אותה חיפש במסעו הפרטי במדבר: משה הבין כי גופו ופיו בכללו אינם אלא כלי, צינור, אמצעי, הפועל לפי כוונת מכוון. מכאן שאם יפעל מתוך פחד, מתוך צורך להחיל את שליטתו על המציאות, מתוך אשליית "אין עוד מלבדי", ייכשל בתפקידו כמנהיג ובלשונו כאדם פרטי. ואם יפעל כשהוא חף מ"אני", מפחד ומספק, יצליח בסופו של דבר להנהיג את פיו ואת עמו.
תובנה זו, כך מסתבר, משולה הייתה ליציאת מצרים של משה - האיש הפרטי.

"לך לשלום"
אולי בכדי להדגיש עד כמה העריך משה את מורהו, מציין בפנינו הסופר המקראי כי לאחר התגלות האל אליו, שב משה אל יתרו ואמר לו: "...אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים..."
ועל כך ענה לו יתרו: "לך לשלום" (שמות ד, יח).
ראו עד כמה יפה תיאור פרידתם של השניים: הנה משה שזכה זה מכבר להתגלות האל, משה החמוש בכוחות האל, שהצליח להתעלות בכל קנה מידה על מורהו הרוחני, בא אל יתרו בענווה ובכבוד השמורים למאסטר נאצל, וכמו מבקש ממנו את ברכת הדרך...
הביטוי: "לך לשלום", הוא דבר המורה לתלמידו: "תלמידי היקר, הנה השלמת את הכשרתך, לך לך בשלום למשימתך"!

פגישתם הבאה, לאחר יציאת ישראל ממצרים וקבלת התורה בהר סיני , מתארת את השינוי הדרמטי שעבר על יתרו: יתרו מכיר באמיתותו ובעוצמתו של האל האחד ומתגייר: "עתה ידעתי כי גדול אדוני מכל האלוהים..." (שמות יח. יא.). אך למרות זאת, מעמדו של יתרו בעיני משה, גם לאחר חזרתו בתשובה, אינו כמעמד אחד האדם.
יתרו משמש יועץ למשה: "עתה שמע בקולי איעצך..." (שמות יח, יט) בראותו כי משה טורח כל היום לבדו לשפוט את העם, הוא מזהה את נקודת החולשה של משה - בה כשל כאשר ניסה לבדו - שנים רבות קודם לשנות את העולם. ועל כך הוא מעיר לו - ושימו לב לאופן הדיבור הישיר והאישי: "... לא טוב הדבר אשר אתה עושה: נבל תבל גם אתה גם העם אשר עמך כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך..." (שמות יח.יט)
בשלב זה מתבהר תפקידו המרכזי של יתרו בחייו של משה. יתרו, בייעצו למשה לשים על עם ישראל שרי אלפים מאות ועשרות בכדי שיורידו ממנו את נטל ההנהגה, משמש לו כקול ההיגיון המאזן, הרציונאלי, המעשי - זה המסייע לו לתרגם את הרעיון הרוחני לכדי עשייה ארצית.
ואולי כאן מרמז שמו של יתרו על היותו יתר - תוספת - פן משלים למשה.
ואכן, מציין הכתוב: "וישמע משה לקול חתנו ויעש כל אשר אמר..." (שמות יח, כה).

אפילוג
פרדתם הסופית של משה ויתרו מוזכרת בפרק י? בספר במדבר. משה מפציר באוזני יתרו - המכונה בפרשה זו חובב בין רעואל - כי ימשיך עם בני ישראל במסעם ואף מדגיש בדרך ניסוח בקשתו את תפקידו המכריע של יתרו: "ויאמר [משה אל יתרו] אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעיניים" (במדבר י, לא), אך האחרון מסרב ומבקש לחזור אל ארצו ומולדתו.
אולי חש כי לא תמה מלאכתו ולכן חזר אל ארצו להפיץ את בשורת האל האחד, ואולי מפאת גילו המופלג בחר לחזור אל חלקת אלוהיו הקטנה ולנוח. כך או כך ניתן לתאר את תמונת יתרו הזקן, רכוב על חמור, דוהר אל עבר שקיעה מדברית מרהיבה ומסיים לצלילי מוזיקת מערבונים את פרק חייו המפואר...

עשה לך מאסטר
יחסיהם של משה ויתרו כפי שמצטיירים בסיפור המקראי, הנם ניו אייג? מקראי במיטבו. משה בעצם הסכמתו להיות תלמידו של יתרו, מותח את הביטוי "מכל מלמדיי השכלתי" אל מעבר לגבולות היהדות ופותח אותנו, צאן מרעיתו, לעולם הרוח הגלובלי. יחד עם זאת, טרח משה להשאיר בידנו הוראות ברורות (שנכונות גם לעת הזו, בה שוק המאסטרים פרוץ לכל רוח) כיצד לנהוג בחצרו של מאסטר.
את ההוראות הצפין בשמו של בנו בכורו גרשם, שנקרא על שום תחושתו הפנימית בחצרו של יתרו: "...ויקרא את שמו גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נוכריה" (שמות ב, כב).
עשו לכם מאסטר, אומר משה, גם אם אינו מעמכם, אך חושו בנוכחותו כגרים בארץ נוכריה ( נכר - יה). שבו בחצרו, למדו, הפכו לאנשים טובים יותר ושאפו הלאה, למקום המיוחד והמיוחל בו תרגישו בפנימיותכם בני בית בארצכם.