מה לעשות לגבי שגרת יום של תינוק? 

על מנת לענות על השאלה הזו, אני רוצה שננסה לרגע קט להיכנס לתוך עולמו של התינוק, ולהבין אותו. התינוק שרק נולד לעולם, הגיח מתוך רחם אימו. שם הוא היה בתנאים מאוד מיוחדים, שהטבע יצר על מנת לאפשר לו להתפתח, ולאפשר למערכות להתפתח באופן המיטבי. הוא לא ידע צמא ורעב מכיוון שהצרכים הללו סופקו באופן אוטומטי דרך חבל הטבור, הוא לא ידע עייפות מכיוון שבכל פעם שרצה לישון יכל לעשות כן, ולא היו גירויים חיצוניים כגון רעשים, אורות, ריחות וטעמים שהפריעו לו. הוא לא חווה שינויי טמפרטורה קיצוניים של חום וקור.   מהרגע שהוא יצא לאויר העולם, הוא נדרש למלא את כל הפונקציות הללו באופן אקטיבי - לנשום, לאכול, לשתות, לעשות את צרכיו, לשמור על חום גופו, להירדם וכו'. הוא נחשף לתחושות שהוא לא הכיר אשר יכולות להוציא אותו מאיזון ושלווה כגון טמפרטורה משתנה, הוא מגע בעור.   על אף שהוא נדרש למלא אחר פונקציות אילו, הוא עדיין לא רכש את היכולות הנדרשות מבחינה מוטורית, ולעיתים אף מבחינה רגשית (להתאפק) ושכלית (לדעת להבדיל ולהבחין) על מנת לדאוג לעצמו. למען האמת הוא תלוי כמעט לגמרי בהוריו למימוש הצרכים והרצונות הללו.   זוהי הסיבה שביום הראשון לחייו הוא זקוק לתשומת לב מלאה מהוריו, שיעזרו לו למלא אחר הצרכים והרצונות השונים שמתעוררים בגופו. הוא זקוק לכך שישאו אותו ממקום למקום, שיסייעו לו להירדם, שיאכילו אותו וכו'.   עד כה הדגשנו את המצב בו הוא נמצא, ואת כלל התפקודים שהוא טרם רכש לעצמו ולכן הדברים שהוא לא יכול לעשות. מה הוא כן יכול לעשות בשלב הזה? הוא יכול להיות מודע לעצמו, הוא יכול להכיר ולחוש את תחושותיו. כלומר - כאשר קר לו, הוא חווה קור. כאשר הוא רעב, הוא חווה רעב. כאשר קיים מגע לא סימפטי בגופו, הוא חש חוסר נעימות.   כמו כן, הוא מסוגל להביע את תחושותיו, ומהשנייה הראשונה לחייו מחוץ לרחם אימו, הוא מסוגל לתקשר. על ידי תנועות, מימיקות בפנים, צלילים וקולות שונים. די מהר אנו יכולים לזהות את התקשורת של התינוק מכיוון שהיא אוניברסלית. אנו יכולים להבין מתי הוא מביע שביעות רצון, רוגע, שלווה, מתי הוא מביע חוסר שביעות רצון ואי נוחות.   מאחר והוא מודע לצרכיו ויכול להביע אותן ולתקשר איתנו, כל שנותר לנו הוא להקשיב לתקשורת שלו בתשומת לב, ולענות על צרכיו. כך נוכל להשביע אותן. לדוגמא לשאלה "האם קר לו?, אני נוגעת ברגליו והן קרות אך אני נוגעת בגופו והוא חם, איך אדע אם קר לו או לא?". אם נמשיך בהגיון שהתחלנו איתו, כל שנותר לנו לעשות הוא להתבונן בפניו ובתקשורת שלו איתנו ולשאול את עצמנו האם הוא משדר לנו אותות מצוקה ואי נוחות או לאו. מתוך הנחת היסוד שהוא יודע מתי קר לו, ושהוא מסוגל לתקשר את הקור הזה ואת הצורך שלו בעזרה לחימום גופו, אנחנו יכולים להמתין לתקשורת מסוג זה ממנו ולא צריכים לנחש בעצמנו.   אם נמשיך לחלקה השני של השאלה - "איך אדע מתי להתערב ועד כמה עליי לעזור? אני לא רוצה שהוא ייצא מפונק וכו'. כשאנו רוצים ללמד ילד לחצות את הגבולות של עצמו, ולהצליח להתגבר וללכת מעבר לצרכיו וגבולותיו (לדוגמא ילד שהולך על משטח יציב, אך חושש ללכת על משטח לא יציב כגון חול), אנחנו רוצים להיות שם כאשר הוא מגיע לגבול שלו, ולהעניק לו את ההרגשה והביטחון בכך שהוא יכול להמשיך ולחקור את הגבולות שלו עצמו, את גבול היכולת, מכיוון שהוא יודע שהוא בטוח. הוא לדוגמא יודע שאם הוא ייפול אנחנו נהיה שם לשמור עליו. זה יכול להעניק לו את הביטחון לנסות למשוך את הגבול שלו לקצה ולנסות לעבור אותו ולהתפתח. אם לעומת זאת הוא לא יודע שאנחנו נהיה שם להגן עליו ולעזור לו במקומות הללו שמעבר לגבולות שלו, הוא יפחד ללכת מעבר לגבולות, ולפיכך יעדיף להימנע מההתנסות.   על כן, בעיני החוכמה הגדולה הינה להיות קשובים ועירניים לתקשורת שלו איתנו. לראות מתי הוא מגיע לקצה גבול היכולת שלו ולעזור לו לעבור אותה במעט. בכל פעם שהוא מבקש את עזרתנו, להיות שם לעזור לו מכיוון שכך אנו בונים אצלו את הביטחון העצמי. יחד עם זאת, לא לעזור לו אם הוא לא מבקש, גם אם נראה לנו שקשה לו ושזה דורש ממנו מאמצים גדולים.   אתן דוגמא להמחשה - כשביתי ליה הייתה בת שלושה חודשים, הנחנו אותה על מערום של כריות, על מנת שתוכל לחוות חוויה של שכיבה על הבטן והתרוממות על פני משטח לא יציב. באחד הניסיונות שלה, היא התהפכה שלא מרצון ונתקעה בין הכריות. באופן אוטומטי, אשתי קרן ואני קפצנו מהספה במטרה לעזור לה להיחלץ מן הצרה. תודה לאל, שברגע של חסד ידענו לעצור את עצמנו ולהתבונן בסיטואציה, וראינו שהיא לא מבקשת את עזרתנו. התיישבנו חזרה והתבוננו לראות מה יקרה. התוצאה הייתה שהיא נאבקה במשך כמה דקות, כשהיא מחפשת דרך להיחלץ ולבסוף הצליחה בכוחות עצמה. באותו הרגע הבנו את מהות העניין - אנו צריכים להקשיב לה ולא להחליט בעצמנו האם היא מסוגלת או לא. להניח לה להתנסות, להיות שם בכל עת שהיא מבקשת עזרה, אך לא לעזור היכן שהיא יכולה לבד. באופן כזה אנחנו מעודדים אצלה את ההתפתחות שלה ושל העצמאות שלה, יחד עם בניית הביטחון העצמי. היא זו שמובילה את התהליך ולכן הבנייה נעשית באופן נכון, שמתאים לה מבחינת הקצב.