אנחנו כועסים על האויבים שלנו במקום לבדוק את עצמנו - כי אנחנו שבויים באשליית השלום 

אנחנו כועסים על האויבים שלנו במקום לבדוק את עצמנו - כי אנחנו שבויים באשליית השלום / מאת יואב ברנזון

מהי אשליית השלום

ההנהגה המדינית בישראל חיה באשליה. ההנהגה מאמינה שניתן להגיע לשלום "בחצי מחיר". זה מאוד מזכיר אשליה אחרת בה ההנהגה הישראלית הייתה שבויה בעבר והיא אשליית "השלום החם". בזמנו, ההנהגה הישראלית באמת האמינה שהשלום עם מצרים מסמל שינוי היסטורי ותחילתם של יחסים אוהבים וחמים עם המצרים ועם האומה הערבית כולה. אבל אז, השלום עם המצרים הפך לשלום קר והמדינאים הישראלים התפכחו והבינו ששלום אינו דבר חם אלא שלום מבוסס על אינטרסים בלבד.

מאז ההנהגה הישראלית עדיין נאחזת באשליית השלום "בחצי מחיר" במקום להבין ששלום מקבלים רק "במחיר מלא", ומי שלא מבין את זה חי באשליה נוראית וטראגית.

להאשים את האויבים שלנו במקום לבדוק את עצמנו

במקום לכעוס על כך שהערבים הם אויבים מרים, הם נושאים ונותנים "קשים" והם סרבני שלום שמעדיפים לסרב בכל פעם ליד הישראלית המושטת - בואו נבדוק לרגע את העמדה הפסיכולוגית האמיתית של ההנהגה הישראלית בנושא השלום. כל ראש ממשלה ישראלי רואה שבמציאות קיבלנו שלום רק כאשר שילמנו מחיר מלא עבור השלום. כך בדיוק היה עם המצרים, להם החזרנו את כל השטחים הכבושים עד הגרגר האחרון, כולל מלון אביה סונסטיה שבטאבה. כל ראש ממשלה ישראלי מבין שהמצרים לא ויתרו על אף גרגר, ושהסיבה לשלום היא השבת כל השטחים כולם, אחרת לא היה נחתם הסכם שלום. כל ישראלי זוכר שניסינו להוריד את המצרים במחיר, שביקשנו הנחה, שביקשנו רחמים על טאבה, שניהלנו עם המצרים הליך בוררות בתקווה שאולי נצליח איכשהו להציל את טאבה ולהפוך אותה לשלנו. זוהי דוגמה מצויינת שמראה עד כמה להנהגה הישראלית קשה להבין שויתור עבור שלום זה ויתור ושמחיר עבור שלום זה מחיר מלא ולא חצי מחיר או הנחת סוף עונה. כאב לנו מאוד שהמצרים לא ריחמו עלינו ולא וויתרו לנו לפחות על טאבה, אחרי שהחזרנו להם בחזרה את כל חצי האי סיני. אבל המצרים היו מוכנים לעשות שלום איתנו רק עבור השבת כל השטחים, וזה מה שההנהגה הישראלית עדיין מסרבת להבין. הישראלים מסרבים להבין שהערבים כן מוכנים לשלום, לגמרי, אבל "שלום במחיר מלא", בלי שום הנחות. שלום אמיתי מבחינתם.

אותו עיקרון שתקף לגבי המצרים נכון גם לגבי הסורים והפלשתינאים. שלום אמיתי ומלא יבוא עם הסורים והפלשתינאים רק בתמורה להשבת מלוא השטחים הכבושים, עד הגרגר האחרון. אם ישראל מודה שהיא כבשה שטחים ושאין לה זכויות משפטיות על השטחים עליה להחזיר את כל השטחים עד הגרגר האחרון, כולל הכינרת, כולל זכות השיבה, כולל הכל, לא משנה שבינתיים היא הקימה על השטחים הללו ישובים וערים. זה אינו עניין של כבוד של ערבים - זה עניין של אינטרסים, מחיר מלא וקור רוח עסקי. זהו השלום האמיתי עליו הערבים מדברים כל השנים. כמובן שזהו אינו השלום שהישראלים רוצים בו, זה אינו השלום "החם" או השלום "במחיר הנחה" או "בחצי חינם" שההנהגה הישראלית עדיין נאחזת בו, אבל זהו השלום היחידי האפשרי עם הערבים. לא בגלל שהם ערבים, אלא בגלל שככה עושים שלום בכל העולם. מחזירים את כל מה שמגיע על פי הזכות החוקית או שממשיכים להיות אויבים. אין מקום בעולם שמדינה או יישות מדינית ויתרה על זכויותיה החוקיות באדמה.

אשליה אינה מציאות

האשליה של הישראלים היא שניתן לעשות שלום עם הערבים "בחצי מחיר" ושניתן ללחוץ אותם במחיר כמו שאנחנו עושים להם בשוק. אבל המציאות מורה שזה בלתי אפשרי. גם אחרי עשרות שנים של סכסוך עם העולם הערבי שום שינוי לא קרה ושום שלום לא נהיה כי הישראלים חיים באשליה ש"ניתן להוריד את המחיר" של השלום ולקבל "הנחת סוף עונה" מהערבים וזה פשוט משהו שלא קורה, והשנים עוברות ומספר הקורבנות גדל וגם אין סיכוי שזה ישתנה לעולם. זוהי בדיוק אשליית השלום של הישראלים: אין הנחות, אין סוף עונה, אין קריצת עין ואין סחבקיות עם הצד השני. אין לעגל פינות והערבים לא מוכנים לשום מחווה של רצון טוב ולשום ויתור על הזכויות שלהם. מבחינתם זה עניין של זכות, צדק והשבת שטחים מלאה. זהו. ככה עושים שלום.

הסכנה הגדולה שבאשלית השלום הישראלי היא שהישראלים באמת מאמינים שניתן יהיה לחתום על הסכמי שלום עם הערבים בפחות מהשבת כל השטחים הכבושים כולם. מישהו פעם שאל את יוסי שריד, מדוע צריך להשיב לפלשתינאים את האדמות שלהם? הוא ענה שהאדמות הללו נכבשו מהערבים ולכן מבחינה מוסרית חייבים להשיב להם את מה ששלהם. אז שאלו אותו, אם ככה, מדוע לא להשיב להם גם את האדמות ברמת אביב ג' (במקור, הכפר הערבי שייח מוניס ממנו גורשו הערבים על ידי הישראלים במלחמת העצמאות)? התשובה שלו היא תמצית האשלייה של ההנהגה הישראלית - מימין ומשמאל. הוא ענה "זה בלתי סביר וזה לא אפשרי ברמה המעשית". זו בדיוק האשליה הישראלית והשקר הישראלי העצמי. אם פינינו 8,000 ממתיישבי גוש קטיף, מדוע לא נוכל לפנות את כל תושבי רמת אביב ג'? אם אנחנו מוכיחים לערבים שאנחנו מקבלים את התפיסה שלהם ואת הנרטיב שלהם על פינוי שטחים כבושים אז זה כן אפשרי לפנות שטחים, את כל השטחים כולם, ואין בזה שום דבר "בלתי סביר" או "לא מעשי". אנחנו פשוט לא רוצים בזה. ההנהגה הישראלית פשוט לא מוכנה ומעולם לא התכוונה (לא בימין וגם לא בשמאל) לשלם את המחיר האמיתי והמלא של השלום - זהה השקר שההנהגה שלנו מוכרת לנו, ציבור האזרחים הישראלים.

לכל בחירה יש מחיר

הישראלים חייבים להתפכח מאשליית השלום אבל זה מאוד קשה להם, כי האשליה יוצרת נוחיות והיא גורמת לישראלים להרגיש צודקים. שלום עושים עם אויבים על פי היגיון של צדק. אם אנחנו מודים שכבשנו מהערבים את השטחים שלהם, אם אנחנו מסכימים לעיקרון השבת השטחים ואם אנחנו מעוניינים באמת ובתמים בשלום - כי אז עלינו להשיב את כל השטחים הכבושים ולא רק חלק מהם. עלינו להשיב את כל השטחים הכבושים.

הישראלים הם אלה שחייבים להבין מהי הבחירה שלהם: אם אנחנו רוצים שלום עם הערבים (ולא עם עצמנו) עלינו להשיב לפלשתינאים את כל השטחים הכבושים, כולל הכל. ואז יהיה שלום. אבל, אם איננו רוצים שלום (זו זכותנו לא לרצות בשלום), עלינו להכיר בכך שאנחנו עם כובש, כמו הרבה עמים אחרים בהיסטוריה האנושית, שבאו, כבשו, סילקו, הרגו והשתלטו על אדמות ונכסים לא שלהם, ולקבל את האמת המרה הזאת לטוב ולרע. אבל דבר אחד אינו אפשרי - גם להיות כובשים וגם להגיד שאנחנו רוצים בשלום, כי זהו שקר, זוהי הטעייה עצמית, זוהי אשליית השלום אבל לא שלום אמיתי, אפילו לא קרוב לזה.  

וטיפ לסיום: מצד אחד אנחנו רוצים שלום אמיתי אבל לא מוכנים לשלם את המחיר האמיתי והמלא שלו. מצד שני אנחנו מתעקשים להציג את עצמנו כליברלים, הומניים ושואפי שלום, כאשר אין דבר רחוק מזה במציאות. בפנינו בחירה פשוטה: או להודות שכבשנו ולקחנו, להיות גאים בזה ולא להשיב את האדמות הללו לעולם כי אנחנו רוצים אותם לעצמנו - או להבין שאנחנו כובשים ולהשיב את כל האדמות הכבושות על פי החוק. אבל דבר אחד אינו אפשרי, גם להיות כובש וגם להיות נאור, גם לדבר על שלום וגם להחזיק באדמות הכבושות ולגזול מהערבים שטחים ממולדתם. מכיוון שלהנהגה הישראלית אין מדיניות ברורה בשאלה הזאת והיא מעולם לא הייתה מסוגלת להכריע בין שתי האפשרויות הללו אנחנו האזרחים הישראליים נמשיך לחיות בטרגדיה מתמשכת שלא תיגמר לעולם.