גברים מגן, נשים מעדן? פרשת בראשית 

נעים להכיר - חווה אימנו! האישה הראשונה בבריאה, ואם הטיפוס של נשות העולם.  

במהותה הנקייה, נבראה חווה נוהרת, מקושטת, חדה וקלילה. על כך זכתה לקריאות התפעלות מצד בן זוגה: "זאת הפעם עצם מעצמיי, בשר מבשרי! לזאת ייקרא אישה!" (בראשית ב' כ"ג).

אך היא גורשה מגן עדן בקללה קשה כל כך, שעד היום עומדת בדרכה של כל אישה להוציא לאור את הטוב שבה. "הרבה ארבה עצבונך והרונך... בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (בראשית ג' ט"ז).

מיני אז, חיינו הנשיים עלי אדמות מרופדים בעצב רב העומד כמכשול בפני השמחה, הנהרה והעדינות של גן העדן. החל מצער העיבור, ההריון והלידה, וכלה בגידול הילדים. כל אחד מהשלבים הללו כרוך באיזשהו דיכאון וכאב.

ואם לא די בכך, נוסף לזה גם המתח המתמיד בין האימהות והרעיות: אם אני תקועה בתוך הטיטולים, הכאבים הנשיים ודאגות גידול הילדים, כיצד בדיוק אגיע ל"אל אישך תשוקתך?" כיצד אחייך לבן זוגי? מתי בדיוק אתקשט ואתגנדר לקראתו, וכיצד אשאר קלילה וזוהרת, כאילו אין מכאוב בעולם?...

וזה לא הכל. הרובד הכואב ביותר של קללת חווה עוד לפנינו: התקשורת עם האיש וליתר הדיוק, חוסר התקשורת.

חז"ל, אוהבי לשון הקודש, דורשים את המילה "תשוקה" כשתיים: תש-מקווה. כאשר האישה תשושה, דווקא אז היא מקווה לאיזו מילה טובה. אך הוא רואה מולו את היצור העייף ומרגיש מותקף: "מה את רוצה?"...

כל שעליה לעשות הוא לפתוח את פיה ולומר "אתה לא מבין. רק מילה טובה או שתים, לא יותר מזה".

אבל כאן הקושי. דווקא חווה, שנקראת כך בזכות יכולת הביטוי והחיווי שלה (אברבנאל בראשית ג') אינה מסוגלת לבטא את עצמה בחופשיות מול בן הזוג בנושאים הנוגעים ביותר לליבה ולצערה. כל כך קשה לנו, בנות חווה, לבטא את המילים. איכשהו נטבע בנו חוק שמטיל מגבלה על דיבור ישיר עם בן הזוג בכל הנוגע ליחסים ולדברים שבנפשנו. באזורים אלה את נסגרת מעצמך, ובאין הבנה הדדית, כאילו נפער הפתח לממשלת האיש על האישה. "והוא ימשול בך!" אומרת פרשת "בראשית".

כצאצאיות של חווה אימנו ,"זכינו" גם אנחנו לספוג את קללותיה ואתגריה. על כן חיינו מעניינים כל כך (ולא ממש פשוטים)...

אל יאוש - יש פתרונות!

הפער בין הרעיות ("אל אישך תשוקתך") והאימהות ("בעצב תלדי בנים"), כמו גם חסרונה של התקשורת הישירה, אלה ה"שפיצים" של קללת חווה. אולם בעצם הקושי טמון הכוח הנשי, ובעצם האתגר טמון הפיצוי שלנו.

כיצד?

חז"ל, בוירטואוזיות מדהימה, מבארים את הפוטנציאל הנשי שלנו מתוך שורשי שפת הקודש.

ראשית, העצב המדובר הוא לשון "עיצוב". אמנם אין באפשרותך לקפוץ מצער גידול הילדים לתשוקת אישך, אך עלייך להשתמש בעצב על מנת לעצב ולחצוב מתוכך את האישה הגדולה והנוהרת.

כיצד?

שובי לתשוקתך, ואז - שובי לתשוקתך אישך! (מדרש בראשית רבה, בראשית, פרשה כ' ט"ז). תתחתני עם עצמך קודם. למשל, אפי עוגה שכבר המון זמן רצית לאפות. צאי לשתות עם חברה. קני לעצמך משהו. דברי בטלפון עד מאוחר. חזרי למה שמשמח אותך, ומתוך כך תוכלי לאהוב בן אדם נוסף.  

שנית, ממשלת הגבר היא לשון "משל". תפקידה להוציא ממך את היצירתיות. "והוא ימשול בך" - דרכך אל בן זוגך אינה עוברת בכביש הישיר, אלא מתבצעת באמצעות משלים, בדיבור רמוז ועקיף. ודווקא היכן שקיים צורך עמוק בהבנה הדדית.

התרבות שלנו מקדשת את הדוגריות, את הדיבור הצבאי החותך. היא מתעלמת מהשוני הסגולי בין המינים. אם במקום העבודה כדאי להיות ישירה, הרי שביחסים בין המינים הדוגריות והישירות פעמים רבות כרוכות בחוסר עדינות; בגירוש מעדן. לעומתן, הדרך המסורבלת והעקיפה, היא הנושאת סיכוי גבוה יותר להתנחל בליבו של השומע.

במקום לתבוע "אני רוצה שנצא!" נסי ברמיזה: "שמעתי שנפתח מקום חדש. כל כך הייתי שמחה לצאת לשם איתך, ועוד מעט יש לי יומולדת..."

במקום לדרוש "מתנה!" בחרי בדרך המשל. "חלילה, אני לא מתלוננת על כלום. אמנם ראיתי את הטבעת המדהימה שגיסי קנה לאחותי, אבל אני כל כך מודה על האופי שלך" (והיאזרי בסבלנות... וזה יגיע יום אחד).

מגוחך ככל שזה יישמע, לעיתים תקשורת ישירה ומפורשת הורסת הכל. באזורים הרגישים יותר לעיתים קרובות מומלץ לנסות את הרמיזה העדינה.

ארגז הכלים של חוה מכיל כושר דיבור מפותח וכושר של בינה. ויבן ה' האלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה (בראשית ב' כ"ג). חווה לא סתם נבראה אלא נבנתה, וההבנייה נטעה בה את הבינה, את היכולת למשול משלים, להבין דבר מתוך דבר, להביט לתוך המצב וללדת ממנו את המצב הטוב הבא.

כוח הבינה מאפשר לה, ולנו, להיות אם כל חי (בראשית ג' כ'). דיבור נשי עקיף מסוגל להפיח חיים בבריאה. אילו נשכיל לאמן מחדש את שרירי ההמשלה והבינה שלנו, נגיע לשיאים של תקשורת, עדינות ועידון - כפי שהיו לנו בגן העדן האבוד.

במהותה הנקייה, נבראה חווה נוהרת, מקושטת, חדה וקלילה. על כך זכתה לקריאות התפעלות מצד בן זוגה: "זאת הפעם עצם מעצמיי, בשר מבשרי! לזאת ייקרא אישה!" (בראשית ב' כ"ג).

אך היא גורשה מגן עדן בקללה קשה כל כך, שעד היום עומדת בדרכה של כל אישה להוציא לאור את הטוב שבה. "הרבה ארבה עצבונך והרונך... בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (בראשית ג' ט"ז).

מיני אז, חיינו הנשיים עלי אדמות מרופדים בעצב רב העומד כמכשול בפני השמחה, הנהרה והעדינות של גן העדן. החל מצער העיבור, ההריון והלידה, וכלה בגידול הילדים. כל אחד מהשלבים הללו כרוך באיזשהו דיכאון וכאב.

ואם לא די בכך, נוסף לזה גם המתח המתמיד בין האימהות והרעיות: אם אני תקועה בתוך הטיטולים, הכאבים הנשיים ודאגות גידול הילדים, כיצד בדיוק אגיע ל"אל אישך תשוקתך?" כיצד אחייך לבן זוגי? מתי בדיוק אתקשט ואתגנדר לקראתו, וכיצד אשאר קלילה וזוהרת, כאילו אין מכאוב בעולם?...

וזה לא הכל. הרובד הכואב ביותר של קללת חווה עוד לפנינו: התקשורת עם האיש וליתר הדיוק, חוסר התקשורת.

חז"ל, אוהבי לשון הקודש, דורשים את המילה "תשוקה" כשתיים: תש-מקווה. כאשר האישה תשושה, דווקא אז היא מקווה לאיזו מילה טובה. אך הוא רואה מולו את היצור העייף ומרגיש מותקף: "מה את רוצה?"...

כל שעליה לעשות הוא לפתוח את פיה ולומר "אתה לא מבין. רק מילה טובה או שתים, לא יותר מזה".

אבל כאן הקושי. דווקא חווה, שנקראת כך בזכות יכולת הביטוי והחיווי שלה (אברבנאל בראשית ג') אינה מסוגלת לבטא את עצמה בחופשיות מול בן הזוג בנושאים הנוגעים ביותר לליבה ולצערה. כל כך קשה לנו, בנות חווה, לבטא את המילים. איכשהו נטבע בנו חוק שמטיל מגבלה על דיבור ישיר עם בן הזוג בכל הנוגע ליחסים ולדברים שבנפשנו. באזורים אלה את נסגרת מעצמך, ובאין הבנה הדדית, כאילו נפער הפתח לממשלת האיש על האישה. "והוא ימשול בך!" אומרת פרשת "בראשית".

כצאצאיות של חווה אימנו ,"זכינו" גם אנחנו לספוג את קללותיה ואתגריה. על כן חיינו מעניינים כל כך (ולא ממש פשוטים)...

אל יאוש - יש פתרונות!

הפער בין הרעיות ("אל אישך תשוקתך") והאימהות ("בעצב תלדי בנים"), כמו גם חסרונה של התקשורת הישירה, אלה ה"שפיצים" של קללת חווה. אולם בעצם הקושי טמון הכוח הנשי, ובעצם האתגר טמון הפיצוי שלנו.

כיצד?

חז"ל, בוירטואוזיות מדהימה, מבארים את הפוטנציאל הנשי שלנו מתוך שורשי שפת הקודש.

ראשית, העצב המדובר הוא לשון "עיצוב". אמנם אין באפשרותך לקפוץ מצער גידול הילדים לתשוקת אישך, אך עלייך להשתמש בעצב על מנת לעצב ולחצוב מתוכך את האישה הגדולה והנוהרת.

כיצד?

שובי לתשוקתך, ואז – שובי לתשוקתך אישך! (מדרש בראשית רבה, בראשית, פרשה כ' ט"ז). תתחתני עם עצמך קודם. למשל, אפי עוגה שכבר המון זמן רצית לאפות. צאי לשתות עם חברה. קני לעצמך משהו. דברי בטלפון עד מאוחר. חזרי למה שמשמח אותך, ומתוך כך תוכלי לאהוב בן אדם נוסף.  

שנית, ממשלת הגבר היא לשון "משל". תפקידה להוציא ממך את היצירתיות. "והוא ימשול בך" – דרכך אל בן זוגך אינה עוברת בכביש הישיר, אלא מתבצעת באמצעות משלים, בדיבור רמוז ועקיף. ודווקא היכן שקיים צורך עמוק בהבנה הדדית.

התרבות שלנו מקדשת את הדוגריות, את הדיבור הצבאי החותך. היא מתעלמת מהשוני הסגולי בין המינים. אם במקום העבודה כדאי להיות ישירה, הרי שביחסים בין המינים הדוגריות והישירות פעמים רבות כרוכות בחוסר עדינות; בגירוש מעדן. לעומתן, הדרך המסורבלת והעקיפה, היא הנושאת סיכוי גבוה יותר להתנחל בליבו של השומע.

במקום לתבוע "אני רוצה שנצא!" נסי ברמיזה: "שמעתי שנפתח מקום חדש. כל כך הייתי שמחה לצאת לשם איתך, ועוד מעט יש לי יומולדת..."

במקום לדרוש "מתנה!" בחרי בדרך המשל. "חלילה, אני לא מתלוננת על כלום. אמנם ראיתי את הטבעת המדהימה שגיסי קנה לאחותי, אבל אני כל כך מודה על האופי שלך" (והיאזרי בסבלנות... וזה יגיע יום אחד).

מגוחך ככל שזה יישמע, לעיתים תקשורת ישירה ומפורשת הורסת הכל. באזורים הרגישים יותר לעיתים קרובות מומלץ לנסות את הרמיזה העדינה.

ארגז הכלים של חוה מכיל כושר דיבור מפותח וכושר של בינה. ויבן ה' האלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה (בראשית ב' כ"ג). חווה לא סתם נבראה אלא נבנתה, וההבנייה נטעה בה את הבינה, את היכולת למשול משלים, להבין דבר מתוך דבר, להביט לתוך המצב וללדת ממנו את המצב הטוב הבא.

כוח הבינה מאפשר לה, ולנו, להיות אם כל חי (בראשית ג' כ'). דיבור נשי עקיף מסוגל להפיח חיים בבריאה. אילו נשכיל לאמן מחדש את שרירי ההמשלה והבינה שלנו, נגיע לשיאים של תקשורת, עדינות ועידון – כפי שהיו לנו בגן העדן האבוד.