בשבילי, סבתא בלה היתה מורה ליחסים
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

בשבילי, סבתא בלה היתה מורה ליחסים 

מאת    [ 09/05/2007 ]
מילים במאמר: 1101   [ נצפה 3895 פעמים ]

 
 
סבתא שלי נפטרה בפסח 2007, בגיל 98.

מה לזה וליחסים? בשבילי סבתא בלה היתה סוג של מורת דרך בנושא יחסים. בניגוד לדימוי הנפוץ של סבתות כזקנות שמרניות ששייכות למאה שעברה, סבתא שלי היתה אשה מיוחדת, עם תמהיל יוצא דופן של שוביניזם פולני טהור, ערכים משפחתיים ומוסריים נוקשים ויציבים, יחד עם שובבות ומתירנות מודרנית מפתיעה, ובעיקר אמונה גדולה מאוד באהבה כערך מוביל בחיים.

סבתא שלי פגשה את סבא שלי כשהיתה נערה צעירה. סבא דוד, כולם קראו לו דודיק, בא ממשפחה פולנית גאה ואצילית. אביו נפטר כשהיה צעיר ואמו האלמנה החרוצה אלטה לינדה גידלה את ששת ילדיה על ברכי התפישה שהשכלה היא הערך הכי חשוב, ובמקום אוכל חשוב למלא את הבית בספרים. בניגוד אליו, סבתי היתה יתומה בלתי משכילה, פליטת פוגרום רוסי בו איבדה את משפחתה ואת כל הזכרונות שלה, ללא כסף וללא שום ייחוס, ובנוסף לכל המגרעות האלה - היא גם כססה צפורניים... ממש לא שידוך רצוי בעיני אמו של סבא, הפולניה הגאה, שהתגובה הראשונה שלה למראה סבתי היתה: "נישט א פונים, נישט מחותוינים, נישט מזומוינים" (לא פנים, לא מחותנים ולא נדוניה).


אבל סבא וסבתא שלי האמינו באהבה, ובניגוד גמור למקובל באותם ימים, עברו להתגורר יחד לפני החתונה, בדירה קטנטנה ומצ'וקמקת מעל שוק מחנה יהודה בירושלים. סבתא עבדה בפרך וסבא התלמיד החכם למד בסמינר והחל את צעדיו הראשונים בתחום החינוך, בו עתיד היה להיות עילוי גדול.

אלטה, אמו של סבא, לא יכלה לשאת עוד את הזוג הצעיר שחי בחטא בירושלים. היא הרגישה שכל תל אביב מרכלת עליה מאחורי גבה, וכך אחרי חודשים ספורים הבהילה את סבא וסבתא לתל אביב שם הכריחה אותם להתחתן "ולגמור כבר עם הבושה הזו".

לאחר שנים ספורות, מצוידים כבר בשלושה ילדים קטנים, חזר הזוג הצעיר לתל אביב הקטנה. מה לא התרחש בתוך דירת שני החדרים הקטנטנה שלהם? חדר אחד היה נעול וסגור דרך קבע, והתרחשה בו פעילות שאף אחד מהילדים לא ידע ולא הבין מהי, ורק שנים אחר כך נודע ששם שכנה תחנת השידור המחתרתית של ההגנה. בחדר השני, בו הצטופפו כולם, היו מגיעים בלילות מדי פעם פליטים בלתי לגאליים, מעפילים שהגיעו לחופים בלילה והוברחו בחשאי לבתי היהודים עד הבוקר, כדי להתערבב ולהיטמע בקהילה המקומית. אסור היה לשאול מי הם וגם לא להדליק אור, ובבוקר היו מתפזרים לדרכם.

בשנים לאחר מכן תפס את החדר השני גן ילדים שסבתא ניהלה ממש בתוך הבית. מוקדם מוקדם בבוקר השכימו שלושת הילדים שלה, והיו צריכים בתוך דקות ספורות להפוך את המקום לגן ולמחוק בכל יום מחדש כל רמז לכך שמדובר בבית פרטי: המיטות נכנסו לארונות, המקרר והתנור כוסו בווילונות והבית נמלא רהיטי גן וצעצועים, עד שעות הצהריים, עת הושב הסדר על כנו. "גן בלה" היה ידוע ומבוקש בצפון תל אביב, והאמהות היו נלחמות כדי לשלוח את ילדיהן לשם. מלבד הקושי הזה, התמודדו שלושת הילדים הפרטיים של סבתא בלה וסבא דוד עם הקושי בלימודים בבית ספר שאבא שלהם מחנך בו ובהמשך גם מנהל אותו.

אבל מעבר לחיים המלאים של סבא וסבתא, עם הפעילות בהגנה, ניהול בית הספר, העבודה בגן וקשיי הקיום בתל אביב הקטנה, היו לסבא וסבתא שלי חיים תוססים, שאפשר למצוא להם זכר במעט התמונות שנשארו לנו מאותה תקופה. סבא וסבתא שלי היו בליינים, בצורה שלא היתה מביישת אף תל אביבי מצוי גם היום: היו להם עשרות חברים, שנפגשו למסיבות סלוניות, ריקודים, שירים, תחרויות תחפושות ומשחקי חברה.

מתי היה לחלוצים האלה זמן לחגוג? ואיך הצליחו לחבר בצורה כל כך מוזרה ערכי ציונות נוקשים, קפדנות פולנית ואידיאליזם חינוכי צרוף, יחד עם טורנירים של רמי ודומינו זוגות, בהם אוי ואבוי היה לשותף למשחק של סבא שלי אם הם היו מפסידים - קול אבני הדומינו המוטחות בכעס על השולחן היה מרעיד את כל השכונה....

סבתא היתה יפהפיה. קטנטנה ומלאה, כמו שפעם אהבו, עם תלתלי בלונד נפלאים, עיניים כחולות שאפשר לטבוע בהן ומבט ממזרי. היא היתה מהנשים הענקיות האלה שמספיקות הכל וטובות בכל החזיתות: אשת משפחה למופת, חרוצה כנמלה ועובדת בפרך בגן ובבית, ובסופו של יום לא מוותרת על שירה במקהלה הצגות תאטרון ובילויים עם חברים וחברות. לבה היה כרוך אחרי סבא דוד באהבה והערצה שרואים רק בסרטים.

סבא שלי היה חולני רוב חייו, ובסופו של דבר נפטר לפני 33 שנה. סבתא היתה אז אלמנה צעירה, עדיין יפהפיה ואנרגטית, ועדיין תאווה לעיניים, במיוחד עבור גברברי העליה השניה. הם עלו לביתה וביקשו את קירבתה, חיזרו במרץ והבטיחו לה את כל טוב הארץ, אבל סבתא נשארה נשואה לבעלה המת והתעקשה להישאר לבד. לא עזרו השתדלויות והתחנונים של הילדים והנכדים - היא החליטה לא להכניס גבר אחר לביתה ולחייה וסירבה בעקביות לכל המחזרים. את 30 השנים הבאות בילתה בלספר לנכדים על גדולתו של סבא ובהעלאת זכרונות מחייהם המשותפים ואהבתם הגדולה.

לאחר מותו של סבא עברה סבתא לגור בדירה ממול הוריי וכל ילדותי רצופה זכרונות ממנה. היא זו שקיבלה אותי כל יום בצהריים, עת חזרתי מבית הספר, ומעל לסירים מהבילים וכלים מקרקשים הייתי מספרת לה ה-כ-ל. והיא, מצידה, לא פספסה את ההזדמנות להרביץ בי את תורתה וללמד אותי, על החיים, על יחסים ועל כל מה שחשוב, כלומר, על אהבה...

כשהתחלתי לצאת עם בחורים, היא חזרה באזניי על החשיבות העצומה של השקעה בזוגיות. סבתא היתה מלגלגת על נשים שמתאפרות ומתלבשות כשהן יוצאות בבוקר לעבודה. "תמיד תזכרי להתלבש יפה דווקא בבית, ואף פעם אל תשימי עלייך סמרטוטים. כי את מתלבשת בשביל בעלך, ולא בשביל אף אחד בחוץ", חזרה על תורתה שוב ושוב.

סבתא בלה אמנם התחילה את חייה כיתומה חסרת השכלה וממון, שצריכה לפלס את דרכה ולהתקבל בחברה הישראלית, אך התבגרה להיות בררנית מאוד בכל הקשור לבני הזוג הראויים לילדיה ונכדיה. את כולם העבירה מבחנים וראיונות. היו לה קריטריונים פולניים קלאסיים, שרכשה לעצמה במהלך השנים לצד חמןתה, כמו "מה עושים ההורים שלו?"אבל היו גם מבחנים ייחודיים: הגבר הראוי לנכדה של סבתא בלה היה צריך להתלבש יפה ומסודר, נעליו צריכות תמיד להיות מצוחצחות, רצוי שהוא יראה חנון באופן כללי, והעיקר - שהאוזניים שלו יהיו קטנות ודבוקות לצידי הראש (למה? מעולם לא ידענו, אבל זו היתה תמיד השאלה הראשונה שסבתא שאלה כל אחת מהנכדות שסיפרה על חבר חדש).

אהבה היתה הדבר הכי חשוב בחיים של סבתא בלה. יותר מכסף, יותר מהשכלה, יותר מתואר והדר: אהבה בין בני זוג, אהבה בין אחים, קשרי משפחה הדוקים וחמים. לפני 15 שנה נתנה בידי בנה עדו מכתב חתום ואמרה לו במבט רציני "אתה כבר תדע מתי לפתוח את זה". בבוקר הלוויה נפתח לראשונה המכתב של סבתא, והוקרא לכל הקהל שהגיע ללוות אותה בדרכה האחרונה. וכך היא כתבה לנו:


"ילדיי ונכדיי היקרים לי!

כל השנים מאז שאבא נפטר הצטערתי על כך שהוא לא אמר שלום בלכתו ממני. הריני כותבת לכולכם. אני מודה מכל הלב על הכבוד שנתתם לנו, ובמילה כבוד יש הכל: אהבה, דאגה, מסירות וכל היתר, שאדם זקוק לעת זיקנה. ובאשר לירושה, אני תקווה שתחלקו ביושר לכל אחד איזה חפץ שקרוב ללבו, כמזכרת מאמא ואבא (מסבתא וסבא). שווה לכולם. בקשה לי גדולה מכם: זאת מילת הירושה : אהבת אחים וקשר משפחתי שקיבלתם בבית ילוו אתכם לאורך כל הדרך, כי אין יקר ויפה מזה.

שלכם, אמא וסבתא"

נכתב לזכר סבתא בלה אלוני (1909-2007)

יעל דורון
פורסם כטור במדור יחסים Ynet
מכון זוגות עוסק בטיפול אישי, זוגי וקבוצתי. המכון מתמקד בכל הקשור לזוגיות : מציאת זוגיות לרווקים ורווקות, זוגיות בסיבוב שני, זוגיות לצד נכות, אובדן ושכול.
http://www.zoogot.co.il
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב