מגבלות וחופש באומנות 

כבר הרבה שנים, וגם ענת, דוחקים בי לכתוב על היחסים בין מגבלות ובין חופש בתחום האומנות  ("כשקושרים אותי אני הכי חופשיה").

אין דבר שמשתק תלמידים יותר מצ'ק פתוח (חרדת הדף הריק), מ'תעשה מה שאתה רוצה'.  אנחנו צריכים מגבלות ("חופש הוא רק מילה אחרת ל'אין מה להפסיד' " אמר כריס הגדול). ככל שהמגבלות גדולות יותר (עד גבול מסויים)אתה יותר יצירתי. 

זה חוק טבע שתקף באופן חזק יותר בארץ ישראל. זוהי פינה מאזוכיסטית קטנה בקצה הצפון מזרחי של כל אחד מאיתנו.

הנה הסתכלו על אומנות התאטרון, או על הנגינה הקלאסית, האם יש משהו בהנחיות שלוקח מן האמן המבצע את היצרתיות שלו? להיפך: ברגע שיש קירות - יצרתיות ודיוק הביצוע (לא. אין סתירה.) הופכים למושא של שלמות. השמיעה הופכת לאבסולוטית, הזיוף הופך צורם. יש כללים,יש אמות מידה, והיכן שיש כאלה אפשר להשתפר. גם היצירתיות צריכה רקע, אחרת לא נוכל להבחין בה.(כן אני רואה את הפנים שלכם ב חוגים גבעתיים לשמע המגבלות שאני מציב) 

איכשהו, נדמה לי שהתבלבלנו בדרך שבין הכלה-להחזקה. כן, אנחנו צריכים שיכילו אותנו - אבל לא פחות אנחנו זקוקים לכך שיחזיקו אותנו. באופן שנדמה רק לכאורה פרדוקסאלי ההחזקה החיצונית מאפשרת את השחרור הפנימי. אבל כל זה אפשרי, רק כשההחזקה היא משמעותית ואמינה. שאפשר להשען עליה (לא כמו דופן של סוכה...) לפעמים אפילו אתם זוכרים ב חוג פיסול גבעתיים מגבלת הדיבור יוצרת דינמיקה משל עצמה.

ההישענות. ההחזקה. מאפשרים הרפייה של השרירים הפנימיים. אלו שאנחנו כל כך רגילים להחזיק בעצמנו. בכוח (סלעים בשוקיים). כדי שלא נאבד בתוך האינסוף והאנגבול (מזרון גבינה בשיעורי ההתעמלות).

חומות, כללים, דפנות בטון (ציור גבעתיים)כדי שנגדל. 

"בבריאות האימפולסים של העובר מביאים לגילוי של הסביבה,שהיא ההיתנגדות שבאים איתה במגע עי' תנועה ושחשים בה במהלך תנועה.התוצאה כאן היא הכרה מוקדמת של עולם של לא אני והתבססות מוקדמת של האני(מובן שבפועל דברים אלה מתפתחים בהדרגה ,והם הולכים ונעלמים מושגים והולכים לאיבוד,שוב ושוב".-דונלד ן' וניקוט-"תוקפנות בהתיחסותה להתפתחות הרגשית"