בדלתיים סגורות- מה קורה בחדר הטיפולים? 

"אני בן אנוש,שום דבר אנושי אינו זר לי" – טרניוס, מחזאי רומי בן המאה השנייה.

לגבי רבים, המתרחש בחדר הטיפולים הוא תעלומה. תפיסת אנשים רבים את התהליך הטיפולי הינה במונחים של "חיטוט" ו"חפירה",שתיקות מביכות והנהוני ראש אקראיים של המטפל. אולם, בניגוד לדעה זו, התהליך בחדר הטיפולים הינו דינאמי ומשתנה ממטפל למטפל, בהתאם לאסכולה שבחר לעצמו אך בעיקר תלוי בעובדה אחת מכריעה- אישיות המטפל. אישיותו של המטפל, הכריזמה שלו,או העדרה, הטמפרמנט הטבעי שמביא איתו לחדר הטיפולים- הם אילו אשר יוצרים,לדעתי, בסופו של יום את איכות התהליך הטיפולי. אם נביט לרגע על אוכלוסיית המטפלים, הרי שרבים מהם למדו את אותן טכניקות טיפוליות ומשתמשים באותו "ארגז כלים" טיפולי על מנת לבצע את מלאכתם. אולם, מה מבדיל ביניהם? מה גורם למטפל אחד להצליח ולהקים קליניקה עמוסה לעייפה במטופלים ואילו השני נאבק על מנת לגייס מטופלים חדשים, וקשה מכך-לשמר את הקיימים? התשובה נעוצה באישיות המטפל,והיא זו אשר קובעת את הדינמיקה ואיכות הטיפול.

מחקר חדש מראה כי אחד הגורמים המכריעים והקריטיים להצלחתו של המטפל הינה "הכריזמה" שלו. מהי אותה כריזמה מסתורית והאם ניתן לקנות אחת כזו או שמא מדובר בתכונה מולדת? תרומתה של הכריזמה לתהליך הטיפולי הינה עצומה. הכריזמה של המטפל היא זו אשר תקבע את טיב מערכת היחסים בין המטפל למטופל והיא זו אשר תסייע לפתח רמת אמון מספקת בין השניים- משהו שבלתי אפשרי בלעדיו לקיים טיפול מוצלח. כל מטפל מביא לחדר הטיפולים את הכריזמה שלו אך גם את הטמפרמנט שלו. כמו בחיים, כך גם בחדר הטיפולים- ישנם מטפלים נינוחים יותר, שלווים יותר אשר יקבעו טון מסויים בחדר הטיפולים ואילו מטפלים אחרים, בהתאם לאופיים, יכניסו עימם לחדר הטיפולים מקצב שונה-סוער יותר, מתלהב יותר ועמוס אנרגיות. אישיותו הבסיסית של המטופל היא זו אשר תמצא את אישיות המטפל כ"מתאימה" לה מבחינה אנרגטית ותקבע את טיב היחסים ביניהם ואת איכות הטיפול בסופו של יום.

הפסיכותראפיסט הידוע ארווין יאלום אומר בספרו "להביט בשמש" את הדברים הבאים- "יחסים טובים עם המטפל שלך אינם המטרה הסופית של הטיפול. המטופל והמטפל כמעט אף פעם לא מכוננים ידידות מתמשכת בזמן אמת.אבל הקשר של המטופל עם המטפל משמש כחזרה גנרלית ליחסים החברתיים של המטופל בחוץ". אימרה זו של יאלום מתמצתת,בעיניי, את מהות העבודה הטיפולית- המטפל נחשף במהלך הטיפול להתנהגויותיו של המטופל כפי שמשתקפות, או ישתקפו, בשלב כזה או אחר בחייו ולכן ישנה חשיבות עצומה לטיב היחסים הטיפוליים ביניהם ולא רק לטכניקה הטיפולית.

כאשר אני בא לעבוד עם מטופל אינני חושב במונחים של "טכניקה" אם כי מזדהה עם דבריהם של יאלום וקארל רוג'רס. מבחינתי, את האג'נדה הטיפולית קובע המטופל והנושאים אותם הוא בוחר להביא לחדר הטיפולים. אני מאמין בדיבור בגובה עיניו של המטופל ,בשפה ברורה ונהירה ויצירת אווירת שיתוף ופתיחות אשר מאפשרת למטופל להביא את עצמו במלואו. בניגוד לטכניקות הפסיכואנליטיות, אינני מאמין כי תפקידו של המטפל הינו בעיקר האזנה פאסיבית לתכניו של המטופל והעלאת שאלות אם כי יצירת דיאלוג פורה ודינאמי,החלפת דעות, שינויי כיוון ויצירת שיח נטול יומרות.  אני מוצא בהתנהלות טיפולית זו בסיס מצויין ליצירת פתיחות אצל המטופל ונגישות לתכנים קשים בדרכים אשר אינן מאיימות עליו .

אווירה זו של שיתוף וחיבור של המטפל והמטופל מאפשרים לא רק למטופל להביא את עצמו כפי שהוא אל חדר הטיפולים- אלא גם את המטפל. המטפל עצמו,גם הוא מביא את אישיותו ואת עולם האסוציאציות והערכים שלו אל חדר הטיפולים. ככל שייטיב המטפל להכיר את הנושאים שלו ולבטא אותם בחופשיות מול המטופל,כאשר נדרש לכך, כך תגבר תחושת האינטימיות בין המטפל והמטופל ותייצר דינאמיקה איכותית יותר ומאפשרת יותר. כפי שאומר טרניוס  המצוטט בראשית מאמר זה – "אני בן אנוש,שום דבר אנושי אינו זר לי"כך גם על המטפל להתנהל בתוך הטיפול, עפ"י יאלום. על המטפל להתחבר לאנושיות שלו ולרגשות שלו במהלך הטיפול ולמצוא בתוכו את גם את המקומות האפלים ביותר אשר מביא המטופל. המטפל,לא עוד דמות סמכותית נעלה ורמה השומרת לעצמה את הדיאגנוזות שלה ומייצרת מראית עין של ריחוק-אלא "אדם" על כל המשתמע מכך.