איש משוטט במחוזות חייו 

אדם זקן
יצא לשוטט במחוזות נעוריו.
עיניו כהו במקצת
אך חושיו נותרו חדים ומסוקרנים.

ראה את השבילים
של ראשית דרכו,
שכבר גבהו בהם עשבי החיים
מאין דורך.
ראה את התפנוקים
בהם חיתלו אותו הוריו,
שעדיין חייכו לעומתו
כדרכם מאז.

שמע את המיית הגלים
שהסעירו את דמיונו,
את שריקת הרוח
שהסיעה את שיחו,
את צחקוקי המשובה
שניתלו בשולי משוגותיו.

הריח את פרחי האביב
שהרהיבו את מראותיו,
את לחות הטללים
שנינסכה על לילותיו,
את הזיעה החמה
ששטפה את גופותיהם.

טעם את המליחות היבשה
של דמעות אכזבותיו,
את המתיקות הצחה
של האסורים בפירותיו,
את החמיצות המרגיזה
של החומקות באהבותיו.


מישש את חלקת הפנים
של הנער שנותר שם,
את לחייה הוורודות
של הנערה שהייתה עמו,
את השרירים המשתרגים
בעת חיבוקי הלהט...

חזר הזקן ממחוזות נעוריו,
קיפל את החיוכים שפגש,
חפן את האהבות ששימר,
נצר את המראות ששיחזר,
זכר את הריחות שביקר
וידע שמעתה מוכן צקלונו
וערוכה צידתו
להלך בשבילים המוליכים
אלי הערפל הממתין לבואו...