ביקורות ספרותיות לספרים: חוויה יפניתשפרה הורן, האלכימאיפאבלו פואלו ויער נורווגיהארוקי מורקמי.
1) חוויה יפנית-שיפרה הורן.
את הספר הזה קראתי מזמן (בערך ביוני שעבר), אבל הוא עשה עלי מספיק רושם כדי שאזכור אותו ואכתוב עליו כאן. הספר במהותו עוסק בסיקור התרבות היפנית ויפן בכלל, על סמך הידע הרחב של הסופרת (הורן התגוררה ביפן 5 שנים). הספר מצויין ומה שמיוחד בו הוא שהורן השכילה לכתוב אותו, בניגוד לספרי תיירות יבשושיים מלאים בעובדות על סמך חוויותיה האישיות כשכל פרק למעשה מלמד שלל נושאים אך מהווה סיפור אנקדוטלי והכל פרוזאי לחלוטין.
היתרון בנוסח הזה הוא שהמניע לקרוא הוא כפול: הן הסקרנות לגבי יפן והתרבות היפנית והן ההזדהות הרגשית שלנו עם הסופרת וההיסחפות שלנו לתוך הסיפור והדמויות כשבדרך אגב אני מפנימים טונה עובדות לגבי יפן, שמהוות חלק מתפאורת הסיפור ואת הזירה הטכנית שלו, בלי לשים לב. בעזרת הנוסח הזה הספר מצליח להשיג עוד משהו וזה להגיע וללמד את קהל האנשים הנרחב שברגע שמגדיר עצמו כמנסה ללמוד משהו חש דחייה וקושי בלתי מודעים מהלמידה עצמה. הספר בלבל ומהתל בנו בגלל שאנו לא יודעים אם להגדיר אותו כדידקטי או לא ובכך טמון סוד כוחו ללמד. אני יודע שהפואנטה של הספיר היא לא להיות ספר דידקטי נטו, אבל אני עדיין נהנה שמלמדים אותי ככה. עוד דבר שמייחד את הספר הזה בין דומיו הוא ההתייחסות לזווית הישראלית- יפנית ואף לזווית היהודית יפנית. נושא יוצא אופן זה הוא מרתק והורן עוסקת רבות בדיאלוג שבית תרבויות אלו, יחסי הגומלין בינן, ואף התוצרים התרבותיים של אותם יחסי גומלין. מעניין למשל לקרוא על לימודי עברית ביפן (ע"י יפנים), הדעות היפניות על היהדות ותפיסות רווחות לגבי יהודים ודמות היהודי. במובן הזה הספר באמת מיוחד ולא בכדי שמו תורגם באנגלית לשם "Shalom Japan" שהוא שם הרבה יותר מתוחכם שיווקית מ"חוויה יפנית". כמו"כ ראוי לציין שלתושב הכפר הגלובאלי המודרני שחש משועמם וכאילו הוא מכיר את התרבות המערבית על בורייה, לימוד התרבות היפנית הוא לא פחות ממדהים ומוכיח איך עדיין גם בעידן המודרני, אנשים בצד האחר של העולם יכולים להיות שונים עד כדי כך שהם ידמו לחייזרים בעינינו (ובכל זאת יש הרבה מה ללמוד מהם).
2) האלכימאי- פאבלו פואלו:
אני חש מחויבות לאומית, מוסרית ואנושית להזהיר את כולם מפני הספר החרא הזה.
מה זה החרטא הזה?
"האלכימאי" הוא ספרון קטן שמהווה דוגמא מובהקת לז`אנר ה"אני לא מכיר אותך כלל אבל בוא אסביר לך איך לחיות את חייך -עזרה עצמית בשנקל- ניו אייג` בשנקל". הספר מתיימר לעזור לקורא בחייו באמצעות מסרים פשטניים להחריד וקלישאות לעוסות שכביכול מוסוות בתוך טקסט של סיפור הרפתקאה על רועה צאן. שלא תבינו לא נכון, אני לא פשול מראש את כל ז`אנר העזרה העצמית (את "הנזיר שמכר את הפרארי שלו- רובין שארמה" באמת אהבתי ואף למדתי ממנו) אבל מה לעשות שרוב הספרים שנמנים על הז`נר הזה הם בהחלט זבל טהור שבמקום להעביר עקרונות אוניברסליים אנושיים לחיים מספקים יותר הם מנפיצים כל מיני עיוותים מטעים של קלישאות שמובנות מאליהן גם בלי לקרוא שום ספר ורעיונות מטופשים שרוב הקוראיםלא יפיקו מהם תועלת כשבדרך כלל טובתו של הקורא מעניינת את הסופר כקליפת השום ועיקר האינטרס הוא למכור.
"האלכימאי" הוא ללא ספק מסוג הספרים הללו. הוא עושה שימו באמירות פשטניות להחריד שנשמעות טוב ועושות הרגשה טובה בכך שהם אומרות את מה שהקורא רוצה לשמוע בתנאי שהוא לא משכיל לראות כמה שהן ריקות. זה ההסבר היחיד שלי למדוע הספר הצליח כל כך וקנה לו כזה קהל מעריצים.
קניתי את הספר כמתנה בגלל המוניטין שיצא לו ולבסוף קראתיאותו בעצמי למגינת ליבי.
כדי להוסיף חטא על פשע הסופר מעמיס כל מיני יסודות מיסטיים שקריים שמוכיחים סופית שהוא משוכנע בכל ליבו שהקורא מטומטם.
הדבר היחיד הטוב שאני יכול לומר על הספר הזה הוא שלפעמים עלילת הסיפור לא משעממת.
לסיכום, לא לקרוא.
3)יער נורווגי- הרוקי מורקמי.
הארוקי מורקמי הוא סופר שאני מאד אוהב אבל סגנון הכתיבה שלו לא מיועד לכל אחד ולא כל אחד ייהנה מהספרים שלו. ואם אנסה לפרט: אם אתם מחפשים ספר עם עלילה גדושה באירועים, נון סטופ אקשן ואתם מסוג האנשים שמדפדפים קדימה כדי להגיע למשהו "שיקרה", יכול להיות שתפספסו את הקסם של הספר. אצל מורקמי הדגש הרבה פעמים הוא על העולם הפנימי של הגיבור ולא בהכרח על העולם ה"חיצוני" של הסיפור. חלק גדול מהקסם בספרי מורקמי הוא האישיות של הדמויות , דרכי ההתמודדות שלהם עם מצבים ואנשים, תפיסת החיים המיוחדת שלהם, הניואנסים וההנאות הקטנות בחיים. למורקמי יש המון כבוד להנאות הקטנות של החיים: אוכל, שתייה, יופי, סקס, מוזיקה ואומנות והוא מקפיד לתאר חוויות אלו באריכות. לי זה מאד מדבר ואני מפיק הנאה רבה מהיכולת שלו להעביר את קסם החוויה בצורה מדוייקת. הספרים שלו איטיים, מהורהרים ופילוסופיים ורובם לא יכולים להישען אך ורק על ההתרחשות העלילתית- פרוזאית שלהם (למעט "אחרי החשכה" אולי- צריך לחשוב על זה), מה שלא אומר שאין עלילה אלא פשוט שהעלילה היא לא כל הפואנטה ויש משהו אינטגרלי נוסף. בכך סגנון הכתיבה של מורקמי מזכיר לי קצת את התפסן בשדה השיפון של סאלינג`ר או את "וזרח השמש" של המינגווי.
יחד עם זאת בספר "יער נורווגי" (אחד המצליחים שלו) דווקא יש אחלה עלילה (למרות שהספר לא היה שלם רק בהסתמך עליה) וישנם התרחשויות מקוריות ומושכות, בעלות קסם מיוחד וקצב משלהם. הספר עוקב אחר סטודנט יפני שחי במעונות של אוניברסיטה ובתוך הקונכייה הפרטית הנפשית שלו ויחסי הגומלין שלו עם הדמויות השונות : חברים, שותף לחדר ושתי אהבותיו (שהן בעצם הקטליזטורים העיקריים של הסיפור). אהובתו הראשונה היא ידידת ילדות שהוא חולק עמה אבל משותף ולפתע יחסיהם משודרגים לפרשיית אהבים והם שוכבים. לאחר מכן בחורה זאת נעלמת ולבסוף מתברר לו שהיא חוותה מעיין התמוטטות עצבים, פרשה מהלימודים והלכה להתגורר בבית הבראה בפיקוח רפואי לאנשים עם הפרעות נפשיות וקשיי הסתגלות שלא מצליחים להסתדר בחייהם. הוא יוצא בעקבותיה למוסד השיקום הפסטורלי שממוקם באזור אחר, פורח ומבודד ביפן ושם הוא פוגש עוד דמויות מעניינות ומברר את טיב יחסיו שלו עם אהובתו.
הבחורה השנייה היא טיפוס ארצי מאד, מבית עני שחיה את הרגע ואוהבת את החיים. הדמויות השונות מאירות קונפליקטים בתוך אופיו של הגיבור עצמו.
לסיכום מומלץ מאד לחובבי הקצב המסוים הזה.
