המסע אל מסתרי שפת הרוח 

"כאשר רצה הקב"ה לעשות את העולם, כל האותיות היו עוד סתומות. ואלפיים שנה מטרם שנברא העולם, היה הקב"ה מסתכל ומשתעשע באותיות" (ספר הזוהר, מאמר "אותיות דרב המנונא סבא").

אותיות השפה העברית הן מיוחדות, והשפה העברית אינה שפה ככל השפות. הסיבה לכך היא, שבאמצעות אותיות השפה העברית מבטאים המקובלים את גילוייהם בעולם הרוחני. עברית היא שפה רוחנית, שפת האור, והיום ניתנת לכל אחד מאיתנו הזדמנות יקרה מפז לגלות זאת.

אז בואו ונצא יחד למסע אל מסתרי שפת הרוח, השפה העברית.

על פי חכמת הקבלה, עשרים ושתיים האותיות של השפה העברית הן למעשה עשרים ושניים סימני קוד. המקובלים משתמשים בסימני הקוד האלה כדי לתאר את תהליך הגילוי של המציאות הרוחנית.

המציאות הרוחנית משולה ל"אור המופשט מכל צורה", ואת התחושה הראשונה שמרגישים עם הכניסה למציאות הרוחנית מתארים המקובלים כ"נקודה שחורה בתוך האור הלבן". נקודה קטנה זו היא שורש הנשמה שלנו. אם מצרפים לנקודה זו רצונות נוספים באמצעות אהבת הזולת, היא מתפתחת והופכת לבית קיבול שאותו אנו מכנים "נשמה". אם לא, היא נותרת כנקודה בלבד. ככל שהנשמה גדלה ומתפתחת, כלומר – מצרפת אליה רצונות נוספים על ידי אהבת הזולת – היא יכולה להתמלא לאחר מכן באור ובתענוגים רוחניים גדולים יותר.

"כל אות ואות מורה על אור פרטי עליון" (האר"י, שער ההקדמות).

לכל אות בשפה העברית צורה ייחודית משלה, המורכבת מקווי רוחב (ימינה-שמאלה) ו/או קווי אורך (מעלה-מטה).

קווי הרוחב מבטאים את עוצמת האהבה והנתינה שבנשמה. קווי האורך מתארים את האורות הממלאים את הנשמה. כך עשרים ושתיים הצורות של האותיות השונות מבטאות עשרים ושניים סוגי מילויים של הנשמה באור העליון.

"בעשרים ושתיים אותיות ברא הבורא את עולמו" נכתב בספר היצירה, ספר קבלה עתיק המיוחס לאברהם אבינו. כאשר אנו בונים את האותיות האלה בתוך הנשמה שלנו – כלומר רוכשים את התכונות האלה בתוכנו, ועושים בהן פעולות עם כוונה לתת, כמו הבורא, אנו הופכים דומים לו. רק אז אנו יכולים להבין את כל דרכי הפעולה של הבורא וחשים את המצב האינסופי שבו נמצא הבורא.

ספרות מסע – מהעולם הזה ועד עולם אינסוף

כדי לקרב אותנו אל האור, יורדת עלינו הארה קטנה מהעולם העליון. הארה זו מסומלת באות ק, שבאופן סימבולי כתובה בצורה כזו שהיא יורדת למטה משורת האותיות. כתוצאה מהארה זו מתעורר בנו רצון להתעלות מעל לעולם הזה.

אך האדם נכנס לעולם הרוחני רק במידה שמתפתח בו רצון לתת ולאהוב. האות ם מסמלת את הרצון הזה. אדם שרוכש את הרצון לתת, מרגיש שאהבתו של הבורא אליו מקיפה אותו מכל צדדיו, בדומה לאות ם שצורתה מסמלת את השמירה וההגנה על האדם.

כך קודדו המקובלים גם בכל יתר אותיות השפה העברית מצבים רוחניים שאותם עברו בעלייתם מהעולם הזה עד עולם אינסוף. צורתן של האותיות מבטאת את משמעותן הרוחנית, את התכונה הרוחנית שאותה הן מסמלות.

כאשר עשרים ושתיים האותיות המתארות את כל המצבים הרוחניים שעובר האדם, מצטרפות למילים ולמשפטים, מתהווה שפה המשמשת את המקובלים לכתיבת ספריהם. ספרים אלה מתארים את החוויות שעברו המקובלים בתהליך התפתחותם הרוחנית.

עבור המקובלים, האנשים שכבר מרגישים את המציאות הרוחנית, משמשים ספרי הקבלה כמו מפת דרכים. כשמקובל קורא בספר קבלה הוא מבצע בפנימיותו את אותן פעולות רוחניות המתוארות בספר על ידי צורות האותיות וצירופן למילים ולמשפטים, וכתוצאה מכך מתמלאת נשמתו באור העליון.

יחד עם זאת, לספרי המקובלים יש תפקיד נוסף – הם נועדו להוביל גם אותנו, שעדיין לא מרגישים את המציאות הרוחנית, אל הרגשה מיוחדת זו.

הכוח שטמון באותיות שבספרי הקבלה פועל עלינו בזמן הקריאה בספר, וזאת בתנאי שאנו משתוקקים להרגיש בעצמנו את מה שהרגישו המקובלים. הרצון שלנו לרוחניות הוא שיקבע את מידת ההשפעה של ספרי הקבלה עלינו ואת התוצאה מהקריאה בהם.

אם נקרא בספרי הקבלה מתוך השתוקקות להגיע להרגשת העולם הרוחני ולגלות אותו, הכוח שטמון בספרים יפתח את הנשמה שלנו ונתחיל להרגיש בה את המציאות הרוחנית. ללא הקדם של רצון לרוחניות מצידנו, הכוח הטמון באותיות ובמילים שבספרי הקבלה לא יפעל עלינו ולא ימשוך אותנו לרוחניות.

שפת הסימנים

כולנו מכירים את סימני הניקוד שנכתבים מעל, מתחת או בתוך האותיות, ומסייעים לנו בקריאת השפה העברית. אלא שבנוסף להם קיימות שתי קבוצות סימנים שמוכרות לנו קצת פחות: הטעמים (טעמי המקרא) והתגין (הסימנים שמופיעים מעל האותיות ונראים כמו כתרים).

בדומה לאותיות, גם הטעמים, התגין והנקודות משמשים את המקובלים כדי לתאר פעולות רוחניות.

הטעמים מסמלים את כניסת האור לנשמה, הממלא אותה ונותן לה את טעם קיומה.

הנקודות (סימני הניקוד המוכרים) מסמלות את יציאת האור מהנשמה כאשר היא עוברת למדרגה הבאה בהתפתחותה.

התגין מבטאים את ההתרשמות שנותרת בנשמה מהחוויה של כניסת האור לתוכה, כלומר, מהטעמים שמילאו אותה.

האותיות מבטאות את ההתרשמות שנותרת בנשמה מיציאת האור מתוכה, והן שדוחפות את האדם לעלות למצב רוחני חדש וגבוה יותר.

מבין כל שפות העולם, ישנה רק עוד שפה אחת שבאמצעותה העבירו המקובלים ידע רוחני, זוהי הארמית.

ספר הזוהר למשל, משלב בתוכו ארמית ועברית. זאת בהתאם לנושאים ולדגשים שאותם רצה המחבר, רבי שמעון בר יוחאי, להעביר לקוראיו בחלקים השונים.

כדי להבין את ההבדל והקשר בין שתי השפות, העברית והארמית, עלינו לדעת שבחכמת הקבלה כל מצב רוחני מורכב משני מרכיבים: הראשון – הנשמה, שהיא כמו כלי קיבול, שיכול לקבל לתוכו מילוי רוחני, והשני – האור, המילוי שממלא את הנשמה.

הארמית והעברית מתארות את שני המרכיבים האלה, כלומר, הן מתארות את המציאות הרוחנית מכיוונים שונים, מנקודות מבט הפוכות.

השפה הארמית מתארת את המציאות מצד הנשמה – שמקבלת את האור, ואילו השפה העברית מתארת את המציאות הרוחנית מצד האור – שממלא את הנשמה.

קיים סיפור מפורסם על מנהג שהיה נפוץ בקרב ילדי הקהילות היהודיות במרוקו: כאשר הגיעו הילדים לגיל חמש והתחילו ללמוד עברית, היו מלבישים אותם בבגדי שבת ומביאים אותם בתהלוכה חגיגית לבית הכנסת. שם נהגו לכתוב על לוח עץ את כל אותיות האלף-בית בדבש, והילדים היו מלקקים את האותיות מהלוח.

אכן, מתוקות ומאירות הן אותיות השפה העברית, אבל לא רק מדבש. השפה העברית, שפת האור, היא השפה שמתארת לנו כיצד ממלא האור העליון את הנשמה בתענוג אין סופי. כשהנשמה שלנו תתחיל "לדבר עברית", נוכל להרגיש גם אנחנו את התענוג שהרגישו מקובלי כל הדורות והעבירו לנו דרך הספרים שחיברו.

האר"י, שער ההקדמות.

בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות, חלק א'.

רב"ש, ספר שמעתי, מאמר קצ"ח.

 בעל הסולם, ?מאמר מהותה של חכמת הקבלה?, 22/03/07