נהוג להשאיר את הילדים עם אמם לפחות עד גיל 6, ונדירים המקרים בהם המשמורת עוברת לאבא. עם זאת, בתי הדין הרבני מחמירים עם נשים בוגדות לדוגמא, ואשה בוגדת עלולה למצוא את עצמה במצב בו היא מאבדת את המשמורת על ילדיה מאחר וייטען בבית הדין הרבני שזה לא לטובת ילדיה, להיות עם אם שבגדה. במקרה שאשה בגדה בבעלה וידוע לה שהוא רוצה להתגרש ממנה, כדאי שתמהר ותגיש תביעת גירושים בבית המשפט לענייני משפחה, שאינו מחמיר כמו בית הדין הרבני. בכל מקרה, גם בן / בת הזוג שלא קיבלו משמורת על הילדים זכאים לראותם, ועבורם נפסקים הסדרי ראיה. הסדרי הראייה נקבעים בהתאם לגיל הילד. עבור ילד קטן שזקוק לנוכחותה של אמו ייפסקו הסדרי ראייה לפרקי זמן קצרים יותר מאשר לדוגמא עבור נער בוגר. הסדרי ראייה מקובלים הם בדרך כלל פעמיים בשבוע אחר הצהריים, ושבת אחת פעם בשבועיים. הצורך בעורך דין מומחה לדיני משפחה מאד גדול גם (ויש יגידו – בעיקר) בשלב זה, מכיוון שהוא מקבע את עתיד היחסים של הילד עם ההורה שאינו מגדל אותו. ניתן לבקש למשל משמורת משותפת, שמסתמנת כפשרה טובה הן עבור הילד, שלא נאלץ להיפרד מאף הורה, והן עבור ההורים שלא נושאים לבדם בעול הגידול, ומלווים את הילד בכל שלב בחייו – ממש כמו לפני הגירושים. אם הדבר אינו אפשרי ניתן לבקש הסדרי ראייה רחבים יותר, במסגרתם ההורה הלא משמורן יבלה שעות רבות יותר עם הילד מפעמיים בשבוע, יוכל לקחת אותו לחו"ל ועוד.
