בשנים האחרונות נוכחתי לדעת שמנהלים, מורים ומדריכים אינם מנסים להרחיב את עולמם ולשאוף לאפשרויות חינוכיות חדשות. אנשי החינוך שקועים בביצה תובענית המאיימת לכלותם, ואינם מודעים לשעבודם הטוטלי למערכת.
אנשי החינוך חשים סבל ודיכוי במקום עבודתם, ומתקשים לשרוד בחינוך הלא פורמלי ובחינוך המשלים. משרתם ארעית, ותחושתם היא שקידומם המקצועי תלוי בפוליטיקה פנימית. הם ממורמרים על שעליהם לעבוד בתנאי שכר כה ירודים ואף להשקיע שעות עבודה נוספות בביתם. המוכשרים שבהם אינם באמת מבינים מדוע ילדים רבים לא משתתפים בפעילויות החינוכיות, והייאוש מעבודתם מתחיל לכרסם בהם.
כאשר אנשי החינוך רואים כיצד השקעתם יורדת לטמיון, לרוב הם מחליטים לא לשקוד עוד בביתם על הכנת פעילות חדשה, מתוך הנחה כי בלאו הכי אין למען מי להתאמץ ואין בשביל מה. רבים מהם נוטים לחוש כפיות טובה כיוון שהמנהלים, התלמידים ובוודאי ההורים לא מודים להם על תרומתם החינוכית החשובה לחברה. אנשי חינוך טוענים כי אינם עובדים בשביל כסף, כי אם ממניעים אידאלים ולמען החזון החינוכי, אך חשים כי הם לבד במערכה, ועוד מטילים עליהם רפש בכישלון פעילות כלשהי. הם אומרים, "בשביל מה אנו צריכים את העבודה הזו? מה היא נותנת לנו? רק מפח נפש. לכן נעביר את הזמן בעבודה, נחכה בקוצר רוח לסוף השנה, ואז נחפש משרה אחרת שבה נרוויח היטב."
הטקסט הזה עבר עריכה לשונית והוא מופיע בספרי דמדומיות.
ניר שגב - עורך לשוני וסופר צללים
