* מאת: עו"ד אברהם פכטר
כמו גלגל מסתובב, הרעיון של שחרור ברגותי חוזר לחדשות, כל אימת שהסדר פוליטי או שחרור חטופים/שבויים עולה על הפרק, ואיתו ברשימה, רוצחים ומפגעים שטופי שנאה ודם כמו רוצח השר זאבי-גנדי.
אסור לשכוח, ברגותי הורשע בבית משפט ישראלי, בעבירות פשע חמורות, רצח חפים מפשע עפ"י הוראותיו, ע"י מימון פעולותיהם, תוך חתימה על צ'קים לביצוע חבלה ורצח שהוצגו בבית המשפט.
על כל אלה, הוא נשפט והורשע ל-5 מאסרי עולם - וזה רק המעט שניתן היה להוכיח בבית משפט.
נכון, שברגותי שהתחיל כדמות פוליטית זוטרה, הפך במהרה למנהיג בעל השפעה ברחוב הפלסטיני ואפילו למאיים על מעמדו של אבו מזן, אחרי מותו של עראפת. כדמות פוליטית היה שותף, ולפי התקשורת עדיין פעיל, בהסכמים פוליטיים בתוך פת'ח, ובין פת'ח לישראל.
בתקופת הזוהר שלו, באינתיפאדה קולו נשמע ברמה ובכל כלי הביטוי האפשריים.
התקשורת הישראלית נתנה לו במה מכובדת ורדפה אחריו, לקבלת תגובות והצהרות שהפכו במשך הזמן למיליטנטיות, מסיתות, פוגעות מהללות את התוקפנות, הפגיעות ביהודים, ושבח למתאבדים - אך זה לא מנע מהעיתונות להתחנף אליו ולבקש את מוצא פיו - כדי להתחקות על פגישות וראיונות בלעדיים, למען הרייטינג וחיפוש אחרי כתבות בלעדיות.
במהלך האינתיפאדה הפך ברגותי למנוע המפעיל חוליות חבלה, מתאבדים וירי על אזרחי ישראל בכל אתרי הארץ, כפי שהוכיחו מסמכים ועדים שנתפסו עם כניסה לערי יש"ע ובמיוחד רמאללה, מעוזו ומפקדתו צ'קים בחתימת ידו וחתימתו של עראפת ומסמכים אחרים כמו גם עדויות של עוזריו וקציניו, הובילו את כוחות הבטחון לתפיסתו, כליאתו והעמדתו לדין, בכתב אישום מן החמורים שהיו בתחום הזה של לחימה באויב אכזרי אידיאולוגי לא מתפשר ולא מצטער על הרג אזרחים חפים מפשע.
כשהחלו השמועות להתגלגל על הסכם עם אבו מאזן (היה ברגותי באמצע המשפט), כי חלק מהעסקה עם הפלשתינים לפי בקשתו - דרישתו של אבו מאזן, הוא שחרורו של ברגותי, שיוסיף כביכול לכינון הסכם עם ישראל להסדר, ויראה על רצון טוב מצד ממשלת ישראל. בשלב זה נזעק ובצדק היועץ המשפטי לממשלה שומר החותם של שלטון החוק והתנגד בצורה נמרצת לרעיון, תוך מגמה לגמדו מיד עם פריחתו.
שר המשפטים דאז טומי לפיד, התראיין בכמה אמצעי תקשורת בנושא ותשובותיו, פרט לקלישאות המקובלות שמדובר בהחלטה פוליטית, הזכיר כי "מבחינה משפטית שחרורו באמצע משפטו תהיה פגיעה במערכת המשפט, אך עשה זאת לא מתוך אמונה מלאה, שהרי שר המשפטים דוגמת לפיד, הוא גם פוליטיקאי.
אמנם, בעבר הרחוק והקרוב, שחררה ישראל בהחלטות פוליטיות, לא מעט פושעים כבדים עם דם על הידיים והרגליים, כשחלקם חזרו לפעילות חבלנית עוינת, אם כתמורה לשבויים וחטופים ואם כמחווה למהלכים מדיניים שהיו צריכים להוליד מהלכים לכיוון הרצוי, כמו שלום והדברות, דבר שלא קרה ממש במציאות.
שחרורו של האסיר השי'ח אחמד יאסין הוא הבולט שבהם, שבא בעקבות הפשלה של המוסד בפרשת ניסיון חיסולו של אחמד משעל בירדן, ובא כדי לשחרר אנשי מוסד ובעיקר לשמור על היחסים עם המלך חוסין מירדן.
עד היום יש עדיין רבים החושבים שנעשתה טעות, למרות האילוצים והדחיפות בהחלטה פוליטית אמיצה, שהיה צריך לקבל על אתר - על ידי ראש הממשלה דאז, בנימין נתיהו.
שחרורו של ברגותי - עלול להביא את המערכת המשפטית והפוליטית למצב מביך, ולאותת לאוייבינו שתפיסתם כליאתם והבאתם למשפט - אינו חשוב אלא הוא בבחינת תרגיל פוליטי משפטי לצורכי רווח מדיני.
אם הרשות הפלסטינית ומנהיגיה, היו אמנם מקיימים הסכמים וחוזים, יתכן והיה מקום לחישובים של רווח והפסד בנושא, אך מאחר וההיסטוריה הקצרה הוכיחה בעליל שהנייר עליו חתמו שווה יותר מהתוכן, והאכזבות שנבעו מכך החל מהסכמי אוסלו, קמפ דיוויד, שארם-א-שייך ומפת הדרכים, התנפצו אל המציאות ללא תוצאות, אסור להמר על שחרורו של ברגותי, אלא לאחר שיוכחו בפועל ההבטחות וקיומן.
כלומר, ניתן לדעתי, להתייחס לברגותי רק לאחר קיום ההסכם לאורך זמן, לאחר שירצה בכלא הישראלי תקופת מאסר ממושכת, כדברי הכתוב במקורותינו "ותשקוט הארץ ארבעים שנה". גם אם מובטח ששחרורו יביא להחלפתו עם גלעד שליט, אסור להתפתות.
שלא תהיה אי הבנה בנושא. את גלעד שליט וחטופי הצפון בידי החזבאללה - יש לשחרור בכל מחיר.
המדינה, הממשלה וצה"ל חייבים זאת למשפחות ולחוסן המוסרי של אזרחי המדינה שיצאו להגן עליה בשם, בזכות ומטעם צה"ל והממשלה.
אבל יש להבדיל בין צער אישי ומשפחתי לבין צער ומהלכים מדיניים שנעשים ע"י ממשלת ישראל.
על המשפחות של החטופים להפוך עולמות ולדרוש את החזרתם לישראל, אבל הממשלה חייבת לעשות חשבון לאומי ולא להיכנע לסחיטה ולא לאבד את כוחה הרתעתי פעם נוספת אחרי לבנון השניה.
העובדה שחסאן נסראללה שותק בעניין החטופים שבידיו, מדאיגה ומעוררת תמיהות. העובדה שפריט הומניטארי פשוט ובסיסי, כמו משקפי ראייה, מעוררים בעיות והתנצחויות, אם נמסרו ומתי אם בכלל, הם בלתי אנושיים וגם הם מעוררי תמיהות ושאלות.
להזכיר, עד היום לא ניתן אות חיים ממשי, מכל החטופים, אבל רשימות ודרישות של מאות מחבלים מועברות מיד ליד באופן שוטף. קשה להבין את ממשלת ישראל, דרכי פעולתה ודרכי פתרונותיה.
תמורת חייל חטוף אחד אנו נדרשים ל-1000 מחבלים ביניהם אכזריים ביותר.
והשאלה, למה שלא יהיו בידינו - 10-30 מנהיגים, מפקדים בחמאס, שצה"ל שולף מתוך עזה או יו"ש ומעמיד אותם תמורת החטופים. איפה התעוזה, האומץ, המבצעים המיוחדים?
אם אכן תבוצע העסקה של שליט תמורת 400-500 מחבלים וביניהם רוצחים או אולי ברגותי, אין צורך לבצע פיגועים ומספיק חטיפת חיילים ואזרחים, והשאלה איפה הפתרונות היצירתיים של ישראל.
איפה בנק המטרות והתגובות במקרה של פיגועים חיסולים וחטופים, אם ישנו למה הוא לא מופעל?
שחרור ברגותי - כל עוד יהיה בכלא, יעלה ויבוא בכל אירוע פיגוע, חטיפה, הסדר פוליטי. וכפי שאמרתי, רק אם תשקוט הארץ 40 שנה, או ייחתם הסכם קבע ניתן לעשות ג'סטה ברוח ברגותי - לא לפני זה.
והערה לסיום:
בתקשורת פורסם שעזמי בשארה מתפטר מהכנסת ויעזוב את הארץ לצמיתות. על כך נאמר: "ברוך שפטרנו מנוכחותו של זה". בנושא זה ראה את מאמרי "עד מתי רשעים יעלוזו?".
ח"כ עזמי בשארה הוא שונא ישראל, ציונות, מסיט ומדיח, מזדהה עם אוייבי ישראל וחפץ בהשמדתה - הוא לא יחסר לדמוקרטיה הישראלית. התנהגותו והתנהלותו, לרבות, הח"כים הערביים, כמו אחמד טיבי שחזר מביקור "מרגש" בג'נין - והזדהה שם עם החמאס, הם תוצר של מדיניות משפטית ופוליטית שגויה, הססנית ומגמגמת שנתנה מטריה של חסינות בלתי מוצדקת.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
